אף שמכת דבר בתורה הכתה בבהמות, בשיר המוקדש למכה זו ב'שירי מכות מצרים' בחר אלתרמן להתייחס לתופעה היסטורית אחרת: ה"משתה לעת דבר", הנטייה להפקר, למיצוי הנאות ול"אכול ושתה" כשצל המוות מרחף קרוב, ובפרט בעת מגפה. הדבר כאן נוגף אפוא את האדם. השיר הוא מסה דרמטית קצרה על התופעה, שצבעיה עזים, צליליה ממחישים, ושבט מוסרה המצליף מנוסר מעץ ששורשים תרבותיים עמוקים לו. מדי יום, במסגרת 'כפית אלתרמן ביום' ברשתות, קראתי פיסה קטנטנה נוספת מהשיר ועיינתי בה מילה-מילה ואות-אות, במקורות ובהדהוד ובמשמעות ובצליל וביחסים ביניהם. לפניכם רצף ערוך של כפיות העיון הללו על כל השיר, בלוויית מבחר תגובות פרשניות של המשתתפים.