עד להופעת הקובץ כוכבים בחוץ היה המעמד של אלתרמן כמעמדו של תלמיד באסכולת שלונסקי, וקובץ שיריו הראשון כוכבים בחוץ משנת 1938 היה במידה רבה הצהרת העצמאות שלו. שלונסקי הציג בשיריו את הכרך "כרכיאל" - כלומר, את המטרופוליס המודרני נוסח שירי הכרך והחרושת של משוררים מודרניסטיים כדוגמת אמיל ורהארן הבלגי. אלתרמן, לעומת זאת, בחר להציג בשיריו עיר קטנה, צבעונית ונאיבית עם כיכר השוק שלה, הבאר שלה והיונים שעל כרכובי בתיה - עיר העולה כביכול מבּין הדפים המצוירים של ספר אגדות ישן, מה גם שבאחדים מהשירים ("כיפה אדומה", "רועת האווזים") יש מוטיבים ברורים ומפורשים מן האגדות המוּכּרות לכל ילד. לכאורה אלתרמן כתב שירה אורבּנית, כמו המודרניסטים, אך תיאר עיר של פעם - צבעונית ורומנטית וכלל לא קרה ומנוּכּרת. הוא התרחק למן הניכּוּר ומן הדֶהוּמניזציה המעיקים של האמנות המודרניסטית, לפחות לכאורה. הצבעוניות האסתטית הזאת הטעתה אחדים מהמבקרים שהדביקו לעיר של כוכבים בחוץ תווית של עיר ביניימית, אבל זוהי טעות גמורה. בל נשכח: בעיר ה"אגדית" וה"תמימה" של שירי כוכבים בחוץ אפשר למצוא גם אוטובוסים. יש בה רכבות, יש בה בתים בני חמש קומות, מכבשים, מנופים. בשירים האלה אור הנר מהבהב בחלון, ולא נורת החשמל, בגלל הצורך בהאפלה - בגלל הפלישה ההולכת וקרֵבה של הפראים הטבטוניים שמאיימת על העם ועל העולם. בל נשכח שהספר הזה יצא לאור ב-1938 כשאיומי המלחמה כבר נשמעו ברמה. במאמריו של אלתרמן מאותה שנה כבר מנשבות רוחות מלחמה, ובבתי-הקפה של המודרניסטים כבר שאלו המשוררים איש את רעהו מה יעשו בזמן המלחמה.