ביום השנה לשואה ולמרד פירסם נתן א. שיר בשם "יום הזכרון והמורדים". הרעיון היסודי של אותו שיר הוא, כנראה, שאין לצמצם ולייחס את תופעות-הגבורה בגיטו רק לאלה שלחמו עם נשק ביד. בשירו זה רואה המשורר את המורדים והלוחמים, כשהם מבקשים ביום-הזכרון, כי לא יפרידו ביניהם לבין המוני בית-ישראל, שלא יקימו חייץ ביניהם לבין הקהילות שהושמדו וכי לא יראו באלה שנפלו כשנשקם בידיהם את הביטוי היחיד לגבורה, אלא חלק שווה-ערך של כל גילויי-הגבורה אשר באו לכלל ביטוי בקרב שאר חלקי העם, שלא יצאו למאבק מזויין נגד הנאצים.
עם שאנו דוחים את דעתו של המשורר, האומר: "מגבורתו ומכבודו חלק העם גם לאבות יהודיים אשר אמרו שואה תמיט עלינו המחתרת" – יש לקבוע כי "הלוחמים והמורדים" שנתן א. שם בפיהם את דבריו, היו מושרשים בהמונים היהודיים במידה כזאת, וכל כך נשמו באווירת הסבל של כל יהודי ויהודי, של הילד חסר-האונים, הזקן והאשה, שלא יוכלו להסכים כי יהפכו אותם לשכבת-סגולה של גיבורים, שאינם מסוגלים לראות שום גילויים נעלים גם אצל אלה שהמאבק המזויין היה זר להם.