כאשר כישרון שירי מופלא יוצק עולם רוחני עמוק ומסוכסך לתבניות של מלים מתנגנות, נמוגים ניגודים מקובלים בין הפופולרי והקנוני, בין האהוב והמוערך.

המקום הגבוה יחסית שלו זכו משוררים שיצירתם נושקת לגבול שבין שירה לירית לפזמון (נתן יונתן, למשל), יכול לשמש נימוק בידי הגישה הראשונה, המסתייגת. המקום המרכזי שלו זכו משוררים מלב הקנון (ביאליק, עמיחי, זך, רביקוביץ), וגם כאלה ששירתם בוטה (יונה וולך) יכול, לעומת זאת, להראות שלא הכל נבלע במטחנת הפופולריות המשטחת.