לצערי, אני לא יכול להגיד שהסכמתי איתו.
ואסביר, לטובת מי שלא נכחו:
שביט טען, במשתמע, לתגלית פרשנית בקשר ל"שיר עשרה אחים", לפיה אלתרמן ראה למרחוק את הויכוח האקטואלי של ימינו, בין ימין ושמאל ורמז בכך כנראה להצדקה המוסרית של פעולותינו בסכסוך עם הערבים, וכד'.
שביט מיקד את חידושו זה סביב ה"זמר" של "שיר שמחת מעשה", שירו של האח השביעי מתוך "שיר עשרה אחים".
כידוע, למי שידוע, שיר עשרה אחים מתאר ומפאר סדרה של ערכים הומניים ומושגי יסוד כלל אנושיים, שהם הבסיס לחברה האנושית.
כמו שבישר כבר בפתיחה (החדשה) של המחזור:
"הזמן ממלכות יכתוש
והרים תנסר שן-חולד
אבל רק עוצמתן של שמחות אנוש
גרעין קט תבקע לשיבולת
עוצמתן ועוצמת החובה
הזרה לחובת העבד
השומה בכפן של אבהות ואחווה
ובכפה של אישה אוהבת"
(עיר היונה, שיר עשרה אחים, פתיחה חדשה)
מבחינה כרונולוגית אלתרמן החל את כתיבת שירי עשרה אחים בסף שנות השלושים, כלומר על רקע עליית הנאציזם ושאר האיזמים הטוטליטאריים של תחילת המאה העשרים (הפאשיזם והקומוניזם)
זהו ההקשר שנתן לשירים אלה את הרלבנטיות המיידית שלהם, אך כמו תמיד אצל אלתרמן, ההקשר המיידי הוא לכל היותר טריגר לכתיבת היצירה. השירים עומדים בפני עצמם ויש להם ערך אוניברסלי, שאינו תלוי לא בזמן ולא במקום.
מבחינה ארכיטקטונית, לכל ערך או יסוד אנושי כזה, מוקדש שיר, המובא מפיו של אחד האחים, ומיד לאחריו בא "זמר" שהוא מעין משוב אותו מקבל האח הדובר משאר האחים, המשמשים מעין מקהלה.
אחד מאותם יסודות אנושיים, לפי אלתרמן, הוא "שמחת מעשה", אותו שם בפיו של האח השביעי.
כרגיל, הוא מאפיין את הערך הזה באופן עמוק ומקורי ומסביר את חשיבותו ויסודיותו לכל המפעל האנושי, את ההבדל העקרוני בינו לבין שאר "שמחות אנוש" שבזכותו זכה להיכלל בשיר עשרה אחים וכו' וכו'.
אני מתפתה לדון קצת בשיר "שמחת מעשה" עצמו, כדי להבהיר עוד, אבל מחליט לא להעמיס יותר מדי.
לפי שביט, ב"זמר" הבא בעקבות שיר זה, מעלה אלתרמן את השאלות המונחות כיום "על שולחננו", כנ"ל, וחוזה, עשרות שנים קדימה, את התחדדותן, דוקא כיום.
עד כאן עוד הכל בסדר פחות או יותר, ואילולא לחשה שכנתי באוזני: "אבל הוא היה איש ארץ ישראל השלמה", לא הייתי נדרש כלל להרצאה הזאת.
אלא שנדמה לי שהלחישה הזאת מייצגת לא מעט שומעים מהקהל של צוותא ביום שישי האחרון, כמו גם קהל צוותאי בכלל, כמו גם קוראי אלתרמן בכלל, ולכן כדאי להבהיר משהו.
מי שמדמה לזהות נימה שמאלנית עכשווית בשורות כמו:
במשפט תבוא דרכנו
ויוגד מתי שרינו
ומתי, על אף צדקנו
עשרה ליסטים היינו
עוד יגיע ליל דיננו,
דין החף והאשם.
בבוא עת נאמר: הננו.
רק עוד אין קורא בשם.
המפרש כך, תופס מועט, וכמו שקורה לעתים קרובות מדי, מצייר את עיגול המטרה מסביב לחץ הפרשני שלו.
אלתרמן גם כאן, איננו מתימר לחוות דעה על טיבו הערכי-פוליטי של "מעשה " מסויים.
נזכור: ה"זמר" הנדון כאן הוא המשך ומשוב ל"שיר שמחת מעשה" הקודם לו במחזור, ובשיר זה אלתרמן עושה מאמץ גדול להבדיל בין המעשה (כל מעשה) לבין תכליתו.
האחים, בתפקידם כ"עושי מעשים", שורפים עיר כמו שהם בונים עיר, מאמצים ילד יתום כמו שהם מייתמים ילד מאביו.
אמנם, האחים, עושי המעשים, ידעו תמיד כי לכל מעשה יש ערך מוסרי, וכי המטרה אינה מקדשת את האמצעים:
"מעולם לא סחנו: חסד
או חטאת אינם כלליה
לא אמרנו כי חרשת
תכליתה לצליל כליה"
אלא שלעולם אינם יודעים:
"ההיתה אחת המלאכת
או היתה היא שתיים?
או תמיד עורה הופכת
היא בנגוע בה ידיים?.."
נראה כי לדעתו של אלתרמן הפתרון לשאלות אלה אינו מסור בידי הדור ה"עושה".
לכן, את המילים: "רק עוד אין קורא בשם" (ואת כל הבית הזה, ואף השיר הזה, ואף כל המחזור הזה) יש להבין כתאור של המצב האנושי, ולא כהתרעה מוסרית מסויימת כלשהי. שוב, בדומה מאד לרוב שירתו הלירית. בסופו של דבר, עמוק מלמטה, מדובר שם כמעט תמיד בתיאור מצבו של האדם, ולא באג'נדה.
יש אמנם בשיר עשרה אחים אמירות ערכיות אבל הן כלליות מאד. הן מהללות ערכים כמו: אהבה, חברות, אבהות וכו' ומגנות את העריצות והעבדות.
והמענין והמיוחד כל-כך הוא שאלתרמן טורח ועמל לשכנע אותנו (ואולי גם את עצמו), כאילו אין זה מובן מאליו, שיש לערכים נשגבים אלה ערך יסודי ומוחלט, אולי טרנסצנדנטי.
כל-כך רב המאמץ המושקע בכך עד שעולה מאליה המחשבה שאלתרמן עצמו לא היה לגמרי משוכנע בכך.
ואכן, מי שיחטט מספיק עמוק ימצא רמזים של איפכא מסתברא אפילו לגבי תפיסה זאת וערכים אלה.
כך האלימות והשוד למשל אינם בין הערכים הזוכים לגינוי מובן מאליו! אלה נתפסים כאן כ"מעשים" אנושיים, וככאלה טיבם נתון תחת סימן שאלה. בניית העיר ושריפתה, אימוץ היתום לעומת הרג אב לילדים וכו'.
שיר זה המתיחס לעצם שמחת המעשה, במובן הבסיסי ביותר שלה, נעדר לחלוטין אמירה ערכית לגבי המעשה האנושי המסויים. להיפך, הוא מדגיש בכל לשון של הדגשה, כי יתכן ש"המלאכת" היא שתיים, שאת עורה היא הופכת בנגוע בה ידיים.
ואפילו זה רק "יתכן", היינו: תחת סימן שאלה.
(שביט טען, כך נדמה לי, כי כיום יש סופסוף מי שקורא בשם)
לפי אלתרמן אנו תמיד "נאמר הננו". במובן זה שאנו מכירים בכך שכל מעשינו יעמדו למשפט ההיסטוריה, או כך לפחות שומה עלינו לעשות, ואין לדעת, ממש אין לדעת, מיהו החף ומי האשם. זוהי המהות של שירו, אם קוראים אותו בלי לסמן מטרות ואג'נדות.
אין בידי הטקסט המדוייק של עוזי שביט, ויתכן שהוא נזהר בדבריו, אך אם נשפוט לפי לחישת שכנתי, הוא לא היה זהיר מספיק.
נסכם: המפרש שיר זה כאמירה אקטואלית, ותולה באלתרמן יכולות נבואיות לרבות אג'נדה פוליטית, חוטא ברדוקציה חריפה של השיר.
אלתרמן עצמו עשה כל מאמץ כדי להוציא את כל "שיר עשרה אחים" מכל הקשר אקטואלי.
גם את המחזור הזה, ובכללו גם את ה"זמר" שלנו, הוא נושא "אל בינה ואל גודל".
|