שלום גבי,
השיר "קץ האב" בעיני רבים הוא אחד השירים הגדולים של אלתרמן ונכתבו עליו פרשנויות לא מעטות. אינני יודע אם לכך התכוונת, אך אוכל להציע לך מספר פרשנויות שחלקן נמצאות באתר זה.
גדעון קצנלסון מתייחס במאמרו ' "מגילת האש" של דור השואה' לשיר הזה בפרק ה'("כי האב לא ימות"). זיוה שמיר מנתחת שיר הזה במאמרה "בשוכבו גווע" בהשוואה לשיר של המשורר הוולשי דילן תומס. שני המאמרים שציינתי מופיעים באתר זה בחלק הפרשנויות מאמרים->שמחת עניים.
בנוסף תוכלי למצוא התייחסות לשיר בספרו של עוזי שביט "לא הכל הבלים והבל" פרק כ"ה. בפרק זה דן שביט גם במקומו של השיר המיוחד הזה בתוך קובץ השירים "שמחת עניים". פרשנותו של שביט מרכזת גם את עיקרי הפרשנויות האחרות באותו מאמר (כולל אלה של בעז ערפלי ואהרון קומם), כך שקריאת הפרק מהספר הזה, תתן לך את התמונה הרחבה ביותר.
רוב הפרשנים מתייחסים להשפעת האירועים שחווה אלתרמן ברמה האישית (מותו של אביו, יצחק אלתרמן, בפברואר 1939)וכן האירועים ההסטוריים (עליית הנאציזם ומלחמת העולם השניה).
לא אשלח אותך לדרך לחפש את הדברים ביום המיוחד הזה לגבייך ללא מעט צידה לדרך. אך זה יהיה רק על קצת המזלג. מתאבן.
בחרתי קטע מתוך דבריו של עוזי שביט שאותו אני מביא לא בציטוט מדויק.
יחסו של האב לבת הוא חד משמעי, ומתמצה כל-כולו בנתינה ללא תנאי:
אֲבָל גַּם בְּשָׁכְבוֹ נְטוּל קוֹל וּמָזוֹר,
וְבְקָרְבֵךְ אֵלָיו, צַעַד צַעַד,
עוֹד נִדְמֶה לוֹ כִּי הוּא הַנִּקְרָא לַעֲזֹר
וְאַתְּ הַמְּבַקֶּשֶׁת סַעַד.
האב מופיע בתפקידו הכפול, של אבי הבית הפרטי, כאב המשפחה הדואג לילדיו ולקיומם, מצד אחד, וכאבי הבית הציבורי, הבית האוניברסלי, כאבי העולם ("כי שלך העולם, כי ביתך") החרד לגורל האנושות ולערכיה הבסיסיים, האהבה והנאמנות, מצד שני:
עוֹד עָלַיִךְ כָּעָב יֵרֵד זֵכֶר הָאָב,
לְהַזְכִּיר בְּיוֹם דִּין וּפְקֻדָּה,
כִּי לִבּוּ שֶׁאָהַב וּבְשָׂרוֹ שֶׁכָּאַב
אַחֲרוֹנִים בָּעוֹלָם לִבְגִידָה .
בכמה קווים ברורים, הצליח אלתרמן בשיר זה לשרטט את דמותו של האב על רקע סצינת הפרידה שלו מהבת ברגעי חייו האחרונים. "בשכבו נטול קול ומזור" על "מיטת ברזל" – סצנה דרמטית ומרגשת עד דמעות, כדמות אינדיווידואלית וארכיטיפית גם יחד, שרטוט ששוקעה בו, אל נכון, חוויתו האישית העזה של המשורר בסצנת פרידתו האחרונה מאביו.
מלחמתו של האב במחלה, גם במצב שהוא לכאורה חסר כל סיכוי, היא אנלוגית למלחמתו על ערכי היסוד האנושיים בסיטואציה של קריסה ובגידה. השבועה שבין האב לבת, סמוך לסיום השיר היא שיאו ותכליתו של השיר:
זֶה הֶרְגֵל הָאָבוֹת הַקַּדְמוֹן וְהַתָּם,
זוֹ שְׁבוּעָה שֶׁבֵּינוֹ וּבֵינֵךְ,
אַתְּ זִכְרִיהָ, הַרְבֵּה יִשָּׁכַח וְיִתַּם.
אֲבָל בָּהּ תְּגַדְּלִי אֶת בְּנֵךְ.
ואסיים בקטע מדבריו של גדעון קצלנסון:
בין האב לבת קיימת איפוא זיקה נצחית. האב מבטיח את קיומה של הבת בהווה, סופר ומחשב מה טוב בשבילה ומה רע, מסייע לה בגדולות כקטנות, דואג את דאגת-המחר שלה ומניח יסודות לעתיד כזה של הבת, שיהיה נצחי. שותף הוא לה בכל האירועים, שאירעו ושיארעו. עינו, שפקוחה היתה לשמור ולהשגיח על צעדיה הראשונים, תהיה פקוחה במידה לא פחותה גם על כל צעד חדש, שתצעד במוקדם או במאוחר. כל עוד בתו היא הבת – אין האב מת: הוא "אב לאין-קץ"; ודומה, שלפיכך תהיה גם בתו בת לאין-אץ. "שפתי האב אינן נעות, אך קול האב עוד יישמע" – במלים עמוקות וסמליות אלה מסתיים הקטע כולו; ואמנם זוהי המשמעות העמוקה ביותר, שנודעת למסורת ולהיסטוריה לאומית, בכל אשר נפעל וניצור, נכונן וגם נחדש – נשמעים קולותיהם של אבותינו. מכוחם יש קיום לכוח-היצירה שלנו והם השומרים עליו לבל ייגרף במערבולת הניוון. אי-אפשר להם למות, שכן בלעדיהם פוסקים גם אנו לחיות.
וכל זה אולי רק הרמה להנחתה לדבריהם של אחרים בפורום... |