האם מישהו יכול להסביר לי על מה נכתב שיר המשתה?
ובעיקר, מה הכוונה בסיום:
גם חיינו שלנו לא לך עשויים,
גם אל קבר אותך לא נישא.

בתודה מראש!

קשה להסביר שיר אחד מתוך שמחת עניים. זה מכלול שלם שכל שיר הוא חלק ממנו.
אנסה במלים ספורות, נראה אם אצליח.

שמחת עניים הוא שם הממצה את הרעיון הכללי שיש (אולי! אלתרמן גם רומז לאפשרות ההפוכה, הניהיליסטית)) בעולמו של האדם ערכים ורעיונות שגדולים מעצם קיומו.
כלומר: ערכים ששווה למות למענם, שבלעדיהם החיים עצמם אינם כדאיים. הכוונה לערכים אנושיים נשגבים כמו כבוד עצמי, יושר, נאמנות, אומץ-לב, רעות, אהבה לאישה/ גבר וכו.
לפי הגיון זה, הערכים האלה נבחנים רק על סף המוות, ובעצם האבסורד הוא שרק מי שמת למענם זוכה לגאולה, כי הוא מוכיח את עליונותם על רצון החיים בכל מחיר.
אלתרמן מכנה את הגאולה הזאת "שמחת עניים".
שיר המשתה מתאר את חגיגת המפגש בין הבעל המת (המטיף לאשתו החיה את כל זה, מן העולם הבא, או יש מפרשים: מתוך תודעתה הנזכרת בו), מכאן כל התיאורים המוזרים על משתה צנוע בלי אורחים, ובלי כיבוד ("בלי ניע וצליל זוהרים הגביעים/ וזיו הנרות מועד." או: "ידייך לבנות ואין צמיד" ועוד ועוד השיר מלא מהחומר הזה)
הסיום שאת שואלת עליו מתארת את האבסורד לפיו המשמעות של הגאולה היא בעצם רק במוות, כאשר הנגאל כבר איננו יודע שנגאל.