בספרי הגיגים אלתרמניים, אני מסביר זאת בערך כך:
ראשית אני מתאר את הסצינה המרכזית והיסודית בכוכבים בחוץ כ"הוויית הקיום של הגיבור" ומראה שאלתרמן מעצב אותה בדמות מחול של שני הגיבורים: "האני" ו"האת". שני אלה מייצגים את הסובייקט והאובייקט בתוך תודעת המשורר, בהתאמה.
בראייתי השיר פגישה לאין קץ הוא הופעתה הראשונה של הגיבורה ביצירה. ושורות הפתיחה מעצבות את מערכת היחסים ביניהם.
השורה "תשוקתי אליך ואלי גנך" היא תמצית נפלאה של מערכת יחסים זאת.
הגיבור בכוכבים בחוץ (הסובייקט, האני) משתוקק לפרוץ את כלאו של הסובייקט, לפרוץ אל האובייקט, אל "האת", אל כל מה שאיננו "האני", לכבוש אותה, להפרות אותה (כל אלה דימויים, מטאפורות, ייצוגים כמובן, לכן בחר אלתרמן בייצוג נקבי של האובייקט מול ייצוג זכרי של הסובייקט, אני מסביר בפרוטרוט ומראה את היתרונות הפואטיים שהוא משיג ע"י כך). ואילו "האת", האובייקט, "היש", "התבל", כל מה שאיננו סובייקט בתודעה האנושית, מוצגת בפני ה"אני", כמו "על מדף". זאת המשמעות של "אלי גנך".
יש לשים לב גם לאופי היחסים ביניהם.
מהו יחסה של "האת" אל הדובר? של הגיבורה אל הגיבור? האם היא משיבה לו אהבה? או תשוקה? או להיפך? אנחנו לא יודעים וגם הוא אינו יודע. כל פניותיו אליה (ויש אינספור כאלה בכוכבים בחוץ, יפהפיות!) הן חד־צדדיות. מונולוגים. "האת" לעולם איננה עונה. כך אלתרמן רואה את מצבו של האדם-אומן.
"אלי גופי סחרחר אובד ידיים" מייצג אצל אלתרמן קוצר אונים של "האני" להגיע באמת אל "האת". את דלות הכלים שיש לו, חמשת החושים העלובים. המקריים. המצב הקיומי הוא של תשוקה נצחית וכשל נצחי. האני (הן כאדם אל "הדבר כשהוא לעצמו" והן כמשורר אל נפלאות הנגלה או התבל, כפי שנחוות ע"י תודעתו) לעולם לא יוכל להגיע באמת אל "האובייקט". נסיונותיו אלו (המתבצעים הן כהגיגים, והן כיצירות אמנות) הם מכמירי־לב, נידונים תמיד לכישלון. האפשרות היחידה שלו "להגיע" היא אולי רק אחרי המוות, אך גם זה מוצג ביצירה רק כהשערה, כ"הגיג על האפשרות". ראו: "יום אחד אפול עוד פצוע ראש לקטוף את חיוכנו זה מבין המרכבות". או "אור חיוך ראשון, ניצב ומתמוטט". "אל ינצור את אורך יען אין עוד אחר" ורבים אחרים, רובם מבכים תקוה שאבדה, ומיעוטם עדיין מקוים למשהו אחרי המוות. אלתרמן לעולם אינו מציע פתרון, או מציג תיזה. הוא רק מתעד מחשבות, מעצב אותם כשיר. הוא משורר, לא הוגה דעות.
|