| : |
|
נוצר ע"י על 10 אפר 2012 14:32
אני מסכים לרוב הדברים שנאמרו לעיל
לא קראתי את המאמר במעריב, אבל לא ברור לי איך הכותב הצליח לסובב את משמעות דברי אלתרמן, ממש במאה שמונים מעלות.
ארליך תמצת כהלכה, ובכל זאת תיקון לא בלתי חשוב:
שלא כפי שנאמר, אלתרמן במאמרו בשום אופן אינו מקבל את הגישה שיש לשפוט אך ורק איש על פי מעשיו.
את הגישה הזאת שעליה מתבססים לכאורה תומכי עריכת האירוע לכבודו של גראס - הוא דוחה.
כרגיל, הוא מנתח את הנושא בצורה מבריקה ומרחיקת ראות
הנה קטע רלבנטי:
"...ספק אם אנו תופסים כראוי כי מושגים כוללים כמו אומה גרמנית ומדינה גרמנית
וקורות העבר הקרוב, עם כל המשתמע ומתחייב מהם, עדיין קיימים לגבינו כענינים של ממש, רק
במידה שהם עוד משתלבים בפולמוסים המדיניים בשאלה הגרמנית, שגם הם כבר הפכו
לפולמוסים פוליטיים רגילים. לגבי שאר תחומיה של בעיה זו, אם הם תחומי החומר ואם הם
תחומי הרוח, אין אומה גרמנית ואין ממלכה גרמנית, אלא יש רק גרמנים אשר איש ואיש מהם
"יישפט לפי מעשיו".
בדרך זו, על-ידי שאנו נוטלים עיקרון (הנ"ל, של "איש בעוונו ימות", א"ל), שהוא נכון לעצמו, ועושים אותו דן יחידי בשאלה שאין הוא צריך ואין הוא מיועד למצותה, אנו מוציאים, למעשה, את שאלת היחסים בינינו ובין גרמניה והגרמנים מכל התחומים שבהם היא קיימת, וצריכה להתקיים, ומשאירים אותה, למעשה, רק לגבי שאלת היחס שבין היהודים ובין האשמים בפועל בהשמדה.
כאן, במקום שבו אין היא צריכה להיות בגדר שאלה כלל, אנו מודים בקיומה, ואילו בכל שאר ענינים אנו מפוררים אותה לאבק פורח של אלפי רבואות פרטים אישיים, כמספר הגרמנים שבעולם, על טיבו של כל אחד מהם לחוד, והיא חדלה, למעשה, מלהתקיים. .."
סוף ציטוט.
מתברר שמאורעות ימינו חוזרים ומאשרים את ראייתו הצלולה והחדה של אלתרמן, גם כחצי מאה לאחר שנכתבו.
זה קורה כל כך הרבה, עד שכבר הפסקתי לתמוה על כך.
נדמה שבעידן שלנו כל מה שיש לשר ההיסטוריה העצלן לעשות זה להוכיח לנו את על זמניותו של אלתרמן.
במאמרו, אלתרמן קובל על כך שמהר מדי "סלחנו", מהר מדי עברנו לסדר היום, מהר מדי "שולמנו" (ע"ד: "שילומים"), וכאשר אנו מנסים להתעורר לרגע מן הסיוט הזה, לשים איזה סייג פה ושם, גוערים ומאיצים בנו חכמי הדור לחזור אל התרדמה המסוייטת הזאת.
יש לציין במאמר את הדרך שבה אלתרמן "מבין" ו"מקבל" את הגישה של "איש בעוונו ימות", שכן מי יכול לחלוק על עיקרון כל כך "נכון", כל כך מתקדם, אבל בד בבד הוא מצביע על מה שאנו מאבדים בהחילנו אותו על תחומים שבהם לא יכירנו מקומו. תחומים שבהם הוא פשוט "מאיין" ערכים אנושיים הנותנים לחיינו משמעות.
וכאשר הגוערים בנו, והמאיצים בנו הם דוקא אנשי התרבות (בעיני עצמם) - קל וחומר. כאן הוא מצביע על הבעייתיות המיוחדת דוקא של אנשי ה"תרבות" בשאלה זאת.
על שולחננו מונחות מספר סוגיות ציבוריות, שבהן על השאלה מה היה אומר אלתרמן כיום, קשה ואולי אי אפשר לענות במדוייק, אבל דוקא כאן נדמה לי שזה קל יחסית.
ההשקפה הערכית הזאת, שיש ערכים משותפים ליחיד ולקבוצת השתייכותו, שהמחויבות לעבר שלנו היא אחת מהן, העומדים מעל לרווחתו הבסיסית של היחיד, ולעתים אפילו מעל להישרדותו הפיזית, היא מוטיב כל כך בסיסי בהשקפתו של אלתרמן, עד שברור היכן היה עומד בויכוח הנדון. |
| שם משתמש: |
|
|
|
| קוד אבטחה: |
|
|
|
| נושא: |
|
RE: גינתר גראס ואלתרמן אז והיום |
|
| הודעה: |
|
|
|
|
|
|
| סקור נושא |  | |
טל
 |
| 12 אפר 2012 16:50 |
|
אני מודה לשניכם מאוד.
אכן על זמני וחסר, חסר מאוד בשיח היום-יומי. |
|
|
|
|
אקי
|
| 10 אפר 2012 14:32 |
|
אני מסכים לרוב הדברים שנאמרו לעיל
לא קראתי את המאמר במעריב, אבל לא ברור לי איך הכותב הצליח לסובב את משמעות דברי אלתרמן, ממש במאה שמונים מעלות.
ארליך תמצת כהלכה, ובכל זאת תיקון לא בלתי חשוב:
שלא כפי שנאמר, אלתרמן במאמרו בשום אופן אינו מקבל את הגישה שיש לשפוט אך ורק איש על פי מעשיו.
את הגישה הזאת שעליה מתבססים לכאורה תומכי עריכת האירוע לכבודו של גראס - הוא דוחה.
כרגיל, הוא מנתח את הנושא בצורה מבריקה ומרחיקת ראות
הנה קטע רלבנטי:
"...ספק אם אנו תופסים כראוי כי מושגים כוללים כמו אומה גרמנית ומדינה גרמנית
וקורות העבר הקרוב, עם כל המשתמע ומתחייב מהם, עדיין קיימים לגבינו כענינים של ממש, רק
במידה שהם עוד משתלבים בפולמוסים המדיניים בשאלה הגרמנית, שגם הם כבר הפכו
לפולמוסים פוליטיים רגילים. לגבי שאר תחומיה של בעיה זו, אם הם תחומי החומר ואם הם
תחומי הרוח, אין אומה גרמנית ואין ממלכה גרמנית, אלא יש רק גרמנים אשר איש ואיש מהם
"יישפט לפי מעשיו".
בדרך זו, על-ידי שאנו נוטלים עיקרון (הנ"ל, של "איש בעוונו ימות", א"ל), שהוא נכון לעצמו, ועושים אותו דן יחידי בשאלה שאין הוא צריך ואין הוא מיועד למצותה, אנו מוציאים, למעשה, את שאלת היחסים בינינו ובין גרמניה והגרמנים מכל התחומים שבהם היא קיימת, וצריכה להתקיים, ומשאירים אותה, למעשה, רק לגבי שאלת היחס שבין היהודים ובין האשמים בפועל בהשמדה.
כאן, במקום שבו אין היא צריכה להיות בגדר שאלה כלל, אנו מודים בקיומה, ואילו בכל שאר ענינים אנו מפוררים אותה לאבק פורח של אלפי רבואות פרטים אישיים, כמספר הגרמנים שבעולם, על טיבו של כל אחד מהם לחוד, והיא חדלה, למעשה, מלהתקיים. .."
סוף ציטוט.
מתברר שמאורעות ימינו חוזרים ומאשרים את ראייתו הצלולה והחדה של אלתרמן, גם כחצי מאה לאחר שנכתבו.
זה קורה כל כך הרבה, עד שכבר הפסקתי לתמוה על כך.
נדמה שבעידן שלנו כל מה שיש לשר ההיסטוריה העצלן לעשות זה להוכיח לנו את על זמניותו של אלתרמן.
במאמרו, אלתרמן קובל על כך שמהר מדי "סלחנו", מהר מדי עברנו לסדר היום, מהר מדי "שולמנו" (ע"ד: "שילומים"), וכאשר אנו מנסים להתעורר לרגע מן הסיוט הזה, לשים איזה סייג פה ושם, גוערים ומאיצים בנו חכמי הדור לחזור אל התרדמה המסוייטת הזאת.
יש לציין במאמר את הדרך שבה אלתרמן "מבין" ו"מקבל" את הגישה של "איש בעוונו ימות", שכן מי יכול לחלוק על עיקרון כל כך "נכון", כל כך מתקדם, אבל בד בבד הוא מצביע על מה שאנו מאבדים בהחילנו אותו על תחומים שבהם לא יכירנו מקומו. תחומים שבהם הוא פשוט "מאיין" ערכים אנושיים הנותנים לחיינו משמעות.
וכאשר הגוערים בנו, והמאיצים בנו הם דוקא אנשי התרבות (בעיני עצמם) - קל וחומר. כאן הוא מצביע על הבעייתיות המיוחדת דוקא של אנשי ה"תרבות" בשאלה זאת.
על שולחננו מונחות מספר סוגיות ציבוריות, שבהן על השאלה מה היה אומר אלתרמן כיום, קשה ואולי אי אפשר לענות במדוייק, אבל דוקא כאן נדמה לי שזה קל יחסית.
ההשקפה הערכית הזאת, שיש ערכים משותפים ליחיד ולקבוצת השתייכותו, שהמחויבות לעבר שלנו היא אחת מהן, העומדים מעל לרווחתו הבסיסית של היחיד, ולעתים אפילו מעל להישרדותו הפיזית, היא מוטיב כל כך בסיסי בהשקפתו של אלתרמן, עד שברור היכן היה עומד בויכוח הנדון. |
|
|
|
|
צור ארליך
|
| 10 אפר 2012 12:07 |
|
טל, חמתך בערה בך בצדק גמור. מעריב עשה מעשה מחפיר.
הסילוף הוא כפול: סילוף המאמר בהקשרו המקורי, והתעלמות זדונית מהשינויים שחלו מאז , שעל פי הלוגיקה של המאמר עצמו, ואפילו של הקטעים שהובאו ממנו, היו גורמים לאלתרמן בלי ספק לצדד בהחלטת משרד הפנים.
1. במקור, זהו מאמר ארוך מאוד. העמדה שאלתרמן מציג בו היא מורכבת: הוא מסתייג מקבלת הפנים שערכה אגודת הסופרים לגראס, והוא דוגל בהמשך החרמת גרמניה בכל מה שחורג מקשרים מדיניים הכרחיים, ובפרט בענייני תרבות שכן במקרה של גרמניה חרם תרבותי הוא מעשה תרבותי יותר ממפגש תרבותי. ועם זה (וכאן בעצם מגיעה ההסתייגות שלו מאלה שגינו את אגודת הסופרים, שהלהיבה כל כך את אנשי מעריב), הוא חושב שהנימוקים של אלו שגינו את אגודת הסופרים אינם נכונים. זאת, אם לתמצת, מפני ש-(א) פסילתו של גראס רק מפני שהוא גרמני היא גזענית; גראס הוא אנטי-נאצי. עם זאת, זה לא שהוא עושה לנו טובה שהוא אנטי נאצי וצריך לנשק את ידיו. זה אמור להיות מובן מאליו. מה גם שהוא היה חבר בהיטלר יוגנד ושירת בחיל השריון הנאצי (כך במאמר המקורי. זה מה שהיה ידוע אז). (ב) הנימוק של פגיעה ברגשות הניצולים ו"קרובי החללים" הוא נימוק רע מאוד, כי "כל הלך המחשבה הזה דוחק את אחד הנוראים בפרקי תולדות אדם אל תחום של 'התחשבות' אישית ומעוות את משמעו ואת המתחייב ממנו".
2. אפילו אם המאמר היה מובא במלואו, עצם שרבובו לדיון האקטואלי כדי לזכות כביכול את גראס או לפחות להוכיח שלא היה נכון להכריז עליו פרסונה נון גראטה הוא מעשה נואל. הרי היום ידוע לנו מה שלא היה ידוע אז, שהאיש מגלגל על ישראל את הכוונה להשמיד את אזרחי איראן שעה שהוא יודע ידוע היטב שההפך הוא הנכון. כלומר הוא דוגל בהשמדתנו ומגן על יורשיו של היטלר המכריזים על רצונם להשמידנו. אלתרמן כתב שאין להחרים אדם רק כי הוא גרמני, אלא על פי מעשיו - והיש חמורים ממעשיו הנוכחיים, המאירים באור חדש ומזוויע את מעשיו בימי נעוריו?
|
|
|
|
|
טל
|
| 10 אפר 2012 04:22 |
|
בימים האחרונים ניכר, לפחות לי, שגויס אלתרמן בעל כורחו לחיזוק דבריו של גינתר גראס בשירו מן השבוע שעבר.
ראשית, אומר שאין לי כל כוונה לגרור את העניין לדיון פוליטי של ימין ושמאל, אלא אך לשאול את חובבי אלתרמן האדוקים המבקרים / דרים כאן... מה לדעתם "נתן היה אומר" בסוגיה הנוכחית? האם היה זה שימוש נכון אם לאו שנעשה במאמרו בנושא?
אין צורך להתנבאות ממש, רק השערות לכאן ולכאן יתקבלו בברכה...
את דעתי לא אסתיר מאחר שעורר אחד העתונים את חמתי, כשהגדיל לעשות והביא חלקים "נבחרים" מן המאמר ("תוף הפח" וכלי הרוח / החוט המשולש) המאמר הובא ללא כותרתו, ללא ציון מקורו כיום (שהרי נכתב בזמנו לאותו העיתון ועל כן הריהו ואלתרמן עצמו רכושם הבלעדי...) וגרוע מכל - הובאו הקטעים הנבחרים ב"עריכה" אופיינית לאותו עיתון ולרוב העיתונים בכלל בזמן הזה, הווי אומר: קטעים ספציפים נבחרו ונארגו יחדיו, הקטעים שולבו עם אימג' של גינטר גראס וש"י עגנון יחד כחיזוק נוסף לעמדתו של העורך, ואלתרמן (בהיותו כמובן אחד מ"עובדיו" של אותו עיתון אז ולתמיד כנראה או לפחות עד שיחלוף ה"זמן החוקי" לזכויות יוצרים) מופיע תחת הכותרת וכותרת המשנה שבחר העורך לכתוב, כששמו מופיע כשם עיתונאי מן המניין הקבוע והשוטף של אותו עיתון בימים אלה, מיותר לציין שלא צויינו בפירוט הנסיבות ההסטוריות אז והיום, העובדות שהיו ידועות אז והיום לאלתרמן ולאגודת הסופרים, דעותיו של אלתרמן בנושאים מקבילים (כן, ברור לי שזה מוגזם לצפות לכך מעיתון בימים אלה) והתמורות בכלל שחלו לבינתיים. {עם זאת קשה כמובן להתעלם מן העונג לקרוא ולראות את שמו של אלתרמן מתנוסס על גבי עיתון שניכר שהוא ולא מעטים מקוראיו כבר מזמן שכחו את שמו}
למעשה, אשמח להתבדות ממסקנותיי הנמהרות ולהיווכח שחמתי בערה בי על לא כלום. כל הארה, הערה ודעה בנושא ישמחו את לבבי. |
|
|
|
|
|
|
|
|