אני מסכים לרוב הדברים שנאמרו לעיל
לא קראתי את המאמר במעריב, אבל לא ברור לי איך הכותב הצליח לסובב את משמעות דברי אלתרמן, ממש במאה שמונים מעלות.
ארליך תמצת כהלכה, ובכל זאת תיקון לא בלתי חשוב:
שלא כפי שנאמר, אלתרמן במאמרו בשום אופן אינו מקבל את הגישה שיש לשפוט אך ורק איש על פי מעשיו.
את הגישה הזאת שעליה מתבססים לכאורה תומכי עריכת האירוע לכבודו של גראס - הוא דוחה.
כרגיל, הוא מנתח את הנושא בצורה מבריקה ומרחיקת ראות
הנה קטע רלבנטי:
"...ספק אם אנו תופסים כראוי כי מושגים כוללים כמו אומה גרמנית ומדינה גרמנית
וקורות העבר הקרוב, עם כל המשתמע ומתחייב מהם, עדיין קיימים לגבינו כענינים של ממש, רק
במידה שהם עוד משתלבים בפולמוסים המדיניים בשאלה הגרמנית, שגם הם כבר הפכו
לפולמוסים פוליטיים רגילים. לגבי שאר תחומיה של בעיה זו, אם הם תחומי החומר ואם הם
תחומי הרוח, אין אומה גרמנית ואין ממלכה גרמנית, אלא יש רק גרמנים אשר איש ואיש מהם
"יישפט לפי מעשיו".
בדרך זו, על-ידי שאנו נוטלים עיקרון (הנ"ל, של "איש בעוונו ימות", א"ל), שהוא נכון לעצמו, ועושים אותו דן יחידי בשאלה שאין הוא צריך ואין הוא מיועד למצותה, אנו מוציאים, למעשה, את שאלת היחסים בינינו ובין גרמניה והגרמנים מכל התחומים שבהם היא קיימת, וצריכה להתקיים, ומשאירים אותה, למעשה, רק לגבי שאלת היחס שבין היהודים ובין האשמים בפועל בהשמדה.
כאן, במקום שבו אין היא צריכה להיות בגדר שאלה כלל, אנו מודים בקיומה, ואילו בכל שאר ענינים אנו מפוררים אותה לאבק פורח של אלפי רבואות פרטים אישיים, כמספר הגרמנים שבעולם, על טיבו של כל אחד מהם לחוד, והיא חדלה, למעשה, מלהתקיים. .."
סוף ציטוט.
מתברר שמאורעות ימינו חוזרים ומאשרים את ראייתו הצלולה והחדה של אלתרמן, גם כחצי מאה לאחר שנכתבו.
זה קורה כל כך הרבה, עד שכבר הפסקתי לתמוה על כך.
נדמה שבעידן שלנו כל מה שיש לשר ההיסטוריה העצלן לעשות זה להוכיח לנו את על זמניותו של אלתרמן.
במאמרו, אלתרמן קובל על כך שמהר מדי "סלחנו", מהר מדי עברנו לסדר היום, מהר מדי "שולמנו" (ע"ד: "שילומים"), וכאשר אנו מנסים להתעורר לרגע מן הסיוט הזה, לשים איזה סייג פה ושם, גוערים ומאיצים בנו חכמי הדור לחזור אל התרדמה המסוייטת הזאת.
יש לציין במאמר את הדרך שבה אלתרמן "מבין" ו"מקבל" את הגישה של "איש בעוונו ימות", שכן מי יכול לחלוק על עיקרון כל כך "נכון", כל כך מתקדם, אבל בד בבד הוא מצביע על מה שאנו מאבדים בהחילנו אותו על תחומים שבהם לא יכירנו מקומו. תחומים שבהם הוא פשוט "מאיין" ערכים אנושיים הנותנים לחיינו משמעות.
וכאשר הגוערים בנו, והמאיצים בנו הם דוקא אנשי התרבות (בעיני עצמם) - קל וחומר. כאן הוא מצביע על הבעייתיות המיוחדת דוקא של אנשי ה"תרבות" בשאלה זאת.
על שולחננו מונחות מספר סוגיות ציבוריות, שבהן על השאלה מה היה אומר אלתרמן כיום, קשה ואולי אי אפשר לענות במדוייק, אבל דוקא כאן נדמה לי שזה קל יחסית.
ההשקפה הערכית הזאת, שיש ערכים משותפים ליחיד ולקבוצת השתייכותו, שהמחויבות לעבר שלנו היא אחת מהן, העומדים מעל לרווחתו הבסיסית של היחיד, ולעתים אפילו מעל להישרדותו הפיזית, היא מוטיב כל כך בסיסי בהשקפתו של אלתרמן, עד שברור היכן היה עומד בויכוח הנדון. |