| : |
|
נוצר ע"י על 28 אוג 2012 10:34
ניגון ה"כוכבים"
(על הרעיונות המוסיקליים בספרו של נתן אלתרמן "כוכבים בחוץ")
בספרו "מפרט אל עירק" של דן מירון, כתב החוקר על קובץ השירים של נתן אלתרמן:
"המבנה הוא סימפוני, ומשמעותו, כמשמעותן של סימפוניות רבות... : הניסיון להקיף את ה"שלם" הגדול: "העולם", "החיים". אבל לא פחות מזה הניסיון למצוא את מכלול אפשרויותיו של הצליל, למיין ולארגן באמצעות עימותים והשלמות צליליים את שלמותו המתוכננת של "הניגון"...
חלוקת הספר לארבעה פרקים מעידה אולי על התכוונות מפורשת מצד המשורר לשחזר בספרו מערכת סימפונית: פרק ראשון – אלגרו ויוואצ'ה, ששני נושאים מתנגשים בו... פרק שני – אנדאנטה מתוח... פרק שלישי - סקרצו סוער... ופרק רביעי – לַרגו נרחב ומלכותי..." (עמ' 38).
ייתכן, וכוונתו של אלתרמן הייתה מלכתחילה ליצור סימפוניה במילים – רחבת ידיים, עמוקת תוכן, עשירת ניגודים ושלמה. שלמות הספר מושגת על-ידי הקשרים שבין ארבעת הפרקים המנוגדים זה לזה במזגם ובתוכנם. גם משקל סגולי של כל פרק ופרק הוא לא מקרי ואינו פועל יוצא של חישובים מתמטיים, אלא מבוסס על תחושת ההרמוניה הפנימית שאופיינית לסימפוניה קלאסית. מעניין להשוות יצירתו של אלתרמן לאחת מיצירות מוסיקליות חשובות הכתובות בסגנון סימפוניה קלאסית, לדוגמה – הסימפוניה השנייה של יוהנס בראהמס:
........ משקל סגולי של הפרק ביצירה (%)
........ ........ פרק היצירה........ ........1 ...2 ...3 ...4
"כוכבים בחוץ" על-פי כמות השירים......40 .18 .15 .27
"כוכבים בחוץ" על-פי כמות המלים.......41 .16 .20 .23
הסימפוניה השנייה על-פי משך הביצוע.39 .23 .14 .24
פרק א' . על-פי המסורת חייבים להיות בפרק זה החלקים הבאים: מבוא קצר, הצגת הנושאים – העיקרי והמשני, פיתוח הנושא העיקרי עד השגת נקודת השיא – קולמינציה, מַעבר לנושא המשני ופיתוחו, פיתוח משלים של שני הנושאים, הגשתם הסופית, קטע קצר של הפוגת המתח, וחלק הסיום – קודה, המבטא בצמצום את רעיון הפרק כולו.
בתבנית דומה בנוי פרק ראשון של "כוכבים בחוץ":
המבוא – "עוד חוזר הניגון", פניית המשורר לעצמו,
הצגת הנושאים – "פגישה לאין קץ", פנייה לתבל,
פיתוח הנושא העיקרי, המשורר והעולם שסביבו – 8 שירים החל מ"הרוח עם כל אחיותיה" וכלה ב"הדלקה" ו"הנאום" (באווירה מז'ורית, נמרצת),
מַעבר לנושא המשני, המשורר בחוגו האינטימי – 7 שירים החל מ"הלילה הזה" ו כלה ב"השיר הזר" (באווירה מינורית, לילית),
פיתוח נוסף של שני הנושאים, העיקרי והמשני – מ"שדרות בגשם" ועד "הסער עבר פה לפנות בוקר",
הפוגה שלפני הסיום – "רועת האווזים",
קודה – "ארגת", פנייה לאלוהים.
פרק ב'. על-פי מסורת בסימפוניה כלאסית חייב פרק זה להוות ניגוד מוחלט לזה שלפניו, להיות לירי, שקט, מופנם ואיטי. בדרך כלל, יש בו קטע קונטרסטי הקרוי "טריו". כזה הוא פרק ב' בספרו של אלתרמן – כולו מוקדש לאהבתו של המחבר מלאת היצרים לאשה נשגבת שהמגע עמה כואב, מסוכן וכמעט לא ניתן למימוש. בתפקיד "טריו" – השיר "סער על הסף".
פרק ג'. על-פי מסורת (החל מבטהובן) זהו סקרצו – דינמי, מז'ורי, קרוב בקצב שלו למחול. אצל אלתרמן אלה התמונות של האור, העיר בבנייתה ובחייה, איתני הטבע. הקטע הניגודי – "ליל שרב".
פרק ד'. הפינלה של סימפוניות כלאסיות כתבו לרוב באחת משתי צורות: כנושא עם וריאציות, או כ"רונדו" בו הנושא העיקרי חוזר על עצמו פעמים מספר לחלופין עם הנושאים מהפרקים הקודמים של היצירה המובאים בצבעים חדשים המתואמים עם הנושא הראשי של הפרק. פרק ד' של "כוכבים בחוץ" בנוי בצורת רונדו. נושא המוות הקרב ובא, שהוא הנושא העיקרי במחצית השירים, חוזר שש פעמים ומתחלף בנושאים מכל הפרקים הקודמים, ובמיוחד מפרק הראשון. הקודה של הפרק ושל היצירה כולה היא השיר "הם לבדם".
הספר "כוכבים בחוץ" מאוכלס במונחים מוסיקליים – ניגון, זמר, מנגינה, תזמורת, מקהלה, אופרה, מחול, קצב, תו וכו' וגם בשמות של כלי נגינה – תזמורתיים כגון כינור, חליל, חצוצרה, תוף וגם עממיים – מנדולינה, תיבת-נגינה, תיבת-הזמרה, ענבל, שופר, פעמון. המילה "שיר" מופיעה בו בהוראת "זמרה" פעמיים יותר תכופות מאשר בהוראת "טקסט פיוטי". גם הריתמוס הנוקשה וחריזת השורות שבספר יוצרים הרגשת מנגינה פנימית.
מעניין במיוחד השימוש שעושה אלתרמן בידע מתחום המוסיקה, כדי ליצור מטפורה מבריקה: השיר "זווית של פרוור" הוא מתחיל במילים
הבית קטן. מה יתן לנו? אין לו - -
אין לו כלום. דלתותיו מזמרות רק עד FA.
המשורר מתכוון כנראה להשוות את הבית הקטן (אולי, עשוי עץ) לכינור, אך הוא עושה זאת ברמיזה: הצליל הנמוך ביותר שאפשר להשמיע בכינור הוא סול מהאוקטבה הקרויה "הקטנה", אך הצליל פַה הבא אחרי סול בסולם כלפי מטה הכינור לא מסוגל לבצע (עד פַה אבל לא כולל פַה).
דבר כל כך לא שגרתי: המשורר מתחיל את ספרו הראשון בהצהרה שלא לקשור כתרים של פיוטים, של חרוזים ומילים מצלצלות הוא מתכוון, אלא לנצַח לנגן! הספר נפתח ב"ניגון" ומסתיים בצליל של חליל הרועה. ניגון של תבל, זה מה שמצפים האילן, הענן, האיילת, והאשה לשמוע מפי המשורר. זוהי שליחותו האמיתית
אדולף גומן, אוגוסט 2012
|
| שם משתמש: |
|
|
|
| קוד אבטחה: |
|
|
|
| נושא: |
|
RE: ניגון הכוכבים |
|
| הודעה: |
|
|
|
|
|
|
| סקור נושא |  | |
זיוה שמיר
 |
| 31 אוג 2012 09:36 |
|
אפשר לראות בבית הקטן, דלתותיו מזמרות רק עד FA, גם את הבית של השיר בן ארבע השורות . אלתרמן ראה את המשורר שבונה כֶּרך שירים כאדריכל שבונה כְּרך של בתים. גם בעיר וגם בשיר יש שערים, דלת וסוגר, שורות ושדרות. ייתכן שאלתרמן החביא בין שורות השיר "זווית של פרוור" (שהוא מהשירים המוקדמים היחידים שהוא כלל ב"כוכבים בחוץ") את כל התווים:
דו (במילה מנדולינות)
רה (במילה מסתחרר)
מי (במילים "ומי את")
פה (במילה "שטפה")
סול (במילה "בסולם")
לה (במילה "צללים")
סי (במילה "בסינר")
המילה "דלת", כמו האות הרביעית דל"ת, מזמרת אפוא רק עד התו הרביעי בסולם הצלילים.
עם זאת, אלתרמן הראה בבית החמישי והשישי שבית בן 4 שורות יכול להתפרק לבית בן 5 או שש שורות, ועם זאת להישאר בסכמה הריתמית שלו בית מרובע.
כמו המשרתת בבית החמישי (אחותה של הטבחת מ"פגישה לאין קץ") גם השורות האלה מבושמות (מלאות ניחוח ומבושמות מיין), והן מכילות כבקליפת אגוז רבים מהמוטיבים של "כוכבים בחוץ".
|
|
|
|
|
אדולף גומן
|
| 28 אוג 2012 10:34 |
|
ניגון ה"כוכבים"
(על הרעיונות המוסיקליים בספרו של נתן אלתרמן "כוכבים בחוץ")
בספרו "מפרט אל עירק" של דן מירון, כתב החוקר על קובץ השירים של נתן אלתרמן:
"המבנה הוא סימפוני, ומשמעותו, כמשמעותן של סימפוניות רבות... : הניסיון להקיף את ה"שלם" הגדול: "העולם", "החיים". אבל לא פחות מזה הניסיון למצוא את מכלול אפשרויותיו של הצליל, למיין ולארגן באמצעות עימותים והשלמות צליליים את שלמותו המתוכננת של "הניגון"...
חלוקת הספר לארבעה פרקים מעידה אולי על התכוונות מפורשת מצד המשורר לשחזר בספרו מערכת סימפונית: פרק ראשון – אלגרו ויוואצ'ה, ששני נושאים מתנגשים בו... פרק שני – אנדאנטה מתוח... פרק שלישי - סקרצו סוער... ופרק רביעי – לַרגו נרחב ומלכותי..." (עמ' 38).
ייתכן, וכוונתו של אלתרמן הייתה מלכתחילה ליצור סימפוניה במילים – רחבת ידיים, עמוקת תוכן, עשירת ניגודים ושלמה. שלמות הספר מושגת על-ידי הקשרים שבין ארבעת הפרקים המנוגדים זה לזה במזגם ובתוכנם. גם משקל סגולי של כל פרק ופרק הוא לא מקרי ואינו פועל יוצא של חישובים מתמטיים, אלא מבוסס על תחושת ההרמוניה הפנימית שאופיינית לסימפוניה קלאסית. מעניין להשוות יצירתו של אלתרמן לאחת מיצירות מוסיקליות חשובות הכתובות בסגנון סימפוניה קלאסית, לדוגמה – הסימפוניה השנייה של יוהנס בראהמס:
........ משקל סגולי של הפרק ביצירה (%)
........ ........ פרק היצירה........ ........1 ...2 ...3 ...4
"כוכבים בחוץ" על-פי כמות השירים......40 .18 .15 .27
"כוכבים בחוץ" על-פי כמות המלים.......41 .16 .20 .23
הסימפוניה השנייה על-פי משך הביצוע.39 .23 .14 .24
פרק א' . על-פי המסורת חייבים להיות בפרק זה החלקים הבאים: מבוא קצר, הצגת הנושאים – העיקרי והמשני, פיתוח הנושא העיקרי עד השגת נקודת השיא – קולמינציה, מַעבר לנושא המשני ופיתוחו, פיתוח משלים של שני הנושאים, הגשתם הסופית, קטע קצר של הפוגת המתח, וחלק הסיום – קודה, המבטא בצמצום את רעיון הפרק כולו.
בתבנית דומה בנוי פרק ראשון של "כוכבים בחוץ":
המבוא – "עוד חוזר הניגון", פניית המשורר לעצמו,
הצגת הנושאים – "פגישה לאין קץ", פנייה לתבל,
פיתוח הנושא העיקרי, המשורר והעולם שסביבו – 8 שירים החל מ"הרוח עם כל אחיותיה" וכלה ב"הדלקה" ו"הנאום" (באווירה מז'ורית, נמרצת),
מַעבר לנושא המשני, המשורר בחוגו האינטימי – 7 שירים החל מ"הלילה הזה" ו כלה ב"השיר הזר" (באווירה מינורית, לילית),
פיתוח נוסף של שני הנושאים, העיקרי והמשני – מ"שדרות בגשם" ועד "הסער עבר פה לפנות בוקר",
הפוגה שלפני הסיום – "רועת האווזים",
קודה – "ארגת", פנייה לאלוהים.
פרק ב'. על-פי מסורת בסימפוניה כלאסית חייב פרק זה להוות ניגוד מוחלט לזה שלפניו, להיות לירי, שקט, מופנם ואיטי. בדרך כלל, יש בו קטע קונטרסטי הקרוי "טריו". כזה הוא פרק ב' בספרו של אלתרמן – כולו מוקדש לאהבתו של המחבר מלאת היצרים לאשה נשגבת שהמגע עמה כואב, מסוכן וכמעט לא ניתן למימוש. בתפקיד "טריו" – השיר "סער על הסף".
פרק ג'. על-פי מסורת (החל מבטהובן) זהו סקרצו – דינמי, מז'ורי, קרוב בקצב שלו למחול. אצל אלתרמן אלה התמונות של האור, העיר בבנייתה ובחייה, איתני הטבע. הקטע הניגודי – "ליל שרב".
פרק ד'. הפינלה של סימפוניות כלאסיות כתבו לרוב באחת משתי צורות: כנושא עם וריאציות, או כ"רונדו" בו הנושא העיקרי חוזר על עצמו פעמים מספר לחלופין עם הנושאים מהפרקים הקודמים של היצירה המובאים בצבעים חדשים המתואמים עם הנושא הראשי של הפרק. פרק ד' של "כוכבים בחוץ" בנוי בצורת רונדו. נושא המוות הקרב ובא, שהוא הנושא העיקרי במחצית השירים, חוזר שש פעמים ומתחלף בנושאים מכל הפרקים הקודמים, ובמיוחד מפרק הראשון. הקודה של הפרק ושל היצירה כולה היא השיר "הם לבדם".
הספר "כוכבים בחוץ" מאוכלס במונחים מוסיקליים – ניגון, זמר, מנגינה, תזמורת, מקהלה, אופרה, מחול, קצב, תו וכו' וגם בשמות של כלי נגינה – תזמורתיים כגון כינור, חליל, חצוצרה, תוף וגם עממיים – מנדולינה, תיבת-נגינה, תיבת-הזמרה, ענבל, שופר, פעמון. המילה "שיר" מופיעה בו בהוראת "זמרה" פעמיים יותר תכופות מאשר בהוראת "טקסט פיוטי". גם הריתמוס הנוקשה וחריזת השורות שבספר יוצרים הרגשת מנגינה פנימית.
מעניין במיוחד השימוש שעושה אלתרמן בידע מתחום המוסיקה, כדי ליצור מטפורה מבריקה: השיר "זווית של פרוור" הוא מתחיל במילים
הבית קטן. מה יתן לנו? אין לו - -
אין לו כלום. דלתותיו מזמרות רק עד FA.
המשורר מתכוון כנראה להשוות את הבית הקטן (אולי, עשוי עץ) לכינור, אך הוא עושה זאת ברמיזה: הצליל הנמוך ביותר שאפשר להשמיע בכינור הוא סול מהאוקטבה הקרויה "הקטנה", אך הצליל פַה הבא אחרי סול בסולם כלפי מטה הכינור לא מסוגל לבצע (עד פַה אבל לא כולל פַה).
דבר כל כך לא שגרתי: המשורר מתחיל את ספרו הראשון בהצהרה שלא לקשור כתרים של פיוטים, של חרוזים ומילים מצלצלות הוא מתכוון, אלא לנצַח לנגן! הספר נפתח ב"ניגון" ומסתיים בצליל של חליל הרועה. ניגון של תבל, זה מה שמצפים האילן, הענן, האיילת, והאשה לשמוע מפי המשורר. זוהי שליחותו האמיתית
אדולף גומן, אוגוסט 2012
|
|
|
|
|
|
|
|
|