| : |
|
נוצר ע"י על 13 נוב 2012 22:54
הערה קטנה לגבי גיל המת-החי: בעז ערפלי ער לבעיה זו ובספרו "עבותות של חושך" הוא לא כותב "בעל ואשת נעורים", אלא "אשה ובעל נעוריה" (אין לו צורך לרמוז על המקור התנ''כי) |
| שם משתמש: |
|
|
|
| קוד אבטחה: |
|
|
|
| נושא: |
|
RE: עוד שתי שאלות על "שמחת עניים" |
|
| הודעה: |
|
|
|
|
|
|
| סקור נושא |  | |
אדולף גומן
 |
| 13 נוב 2012 22:54 |
|
| הערה קטנה לגבי גיל המת-החי: בעז ערפלי ער לבעיה זו ובספרו "עבותות של חושך" הוא לא כותב "בעל ואשת נעורים", אלא "אשה ובעל נעוריה" (אין לו צורך לרמוז על המקור התנ''כי) |
|
|
|
|
דבר הלשונאי
|
| 21 אוק 2012 13:55 |
|
טנבור:
1) כלי הקשה קדום. מעין תוף קטן
2) כינוי לתוף מרים, תוף יד
3) גליל מסתובב, המהדק את גליון הנייר אל סדר האותיות שבמכונת הדפוס
(מתוך מילון ספיר בעריכת איתן אבניאון) |
|
|
|
|
אדולף גומן
|
| 21 אוק 2012 08:58 |
|
| תודה, הוספת פרט חשוב מאוד: אלתרמן כמו תמיד גדול - מתברר שדווקא הטנבור הוא הכלי המתאים גם לשמחה (פרק 1) וגם לקינה (פרק 2)! תפסת אותי ב"קלקלתי", אבל אני רק שמח (טוב שבהערותי לתרגום אני לא עוסק בפרשנות). |
|
|
|
|
יוסי גלובינסקי
|
| 21 אוק 2012 02:31 |
|
לא אגרע מהפירושים הנפלאים של אקי.
אוסיף לך רק לצורך התרגום:
1. טנבור – כנראה משהו דומה לדרבוקה. נקרא במשנה – ארוס (ראה ויקיפדיה) ובגמרא – טנבורא. הוא שימש שימוש כפול גם לשיא השמחה – אירוסין של חתן וכלה (ומכאן שמו) וגם בידי נשים מקוננות מקצועיות בלוויות (מקוננת = אליית). הוא היה גדול יחסית (בטנבור הגדול) כי המקוננת לפעמים ישבה עליו. הנ"ל מתאים לשני חצאי השיר הטנבור.
2. טפח – מכה בידיים, מופיע בתלמוד הבבלי – מטפחות (כף אל כף) או בתלמוד הירושלמי טפח ביד אחת (על הירך).
3. בתי – כינוי חיבה לאישה ללא קשר לאב ובת. בעז אל רות: וַיֹּאמֶר בֹּעַז אֶל רוּת הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי אַל תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר. נעמי אל רות: וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי חֲמוֹתָהּ בִּתִּי הֲלֹא אֲבַקֶּשׁ לָךְ מָנוֹחַ אֲשֶׁר יִיטַב לָךְ.
4. אשת נעורים – אכן לפי מפרשי ישעיהו – ה' תמיד חוזר אליה. רד"ק: ואם תאמר שיעזבך לעולם כי מאס בך והלא את אשת נעורים ולא ימאס אותה בעלה לעולם:
|
|
|
|
|
אדולף גומן
|
| 19 אוק 2012 09:59 |
|
שלום אקי! תרשה לי להוסיף כמה מילים על הביטוים "אשת נעורים" ו"בת, בתי":
1. השארתי בתרגום הכותרת "שיר לרעיה הצעירה", כי ברוסית "אשת נעורים" לא אומר שום דבר לקורא, נשמע נורא מבחינת השפה,ו- גרוע מזה- מזכיר ביטוי שכן משתמשים בו ברוסית – "חטאי הנעורים". בהערה הסברתי שכוונה היא לקשר הדוק במיוחד כמו זה שבין העם היהודי לאלוהיו, וציטטי את ישעיהו.
2. הוספתי לתרגום כ-20 ציטוטים ממקורום מתוך כ-200 שבמסכת המדוברת, ולא רק מתוך המקורות. לדוגמה, בשורה "לא זכרתי שם עיר ותל" דלגתי על התל, כי הקורא לא יבין מה פתאום צץ תל בעיר, ובהערה הסברתי (והיה זה חשוב) שזה רמז לתל-אביב.
3. הכינוי "בת, בתי" שאלתרמן מרבה להשתמש בו (ובמיוחד ב"שמחת עניים") תרגמתי ב"כוכבים בחוץ" משהו כמו "ילדונת שלי". ברוסית זה נשמע יפה ככינוי חיבה לאישה אהובה בכל גילהּ. גם בשירים הראשונים מתוך "שמחת עניים" השתמשתי בתרגום הזה, ורק א''כ מלית בררה (בגלל חוסר מקום בשורות; גם ברוסית "ילדונת שלי" – 5 הברות) עברתי ל"בת, בתי" שברוסית נשמע רשמית מאוד.
כקורא אני לא יכול להתעלם ממילים של המת "זקן כאמך, ראשי המקריח". הוא, כנראה , קשיש מאישתו. ואין כאן סתירה למיליו "גם בקום צחוקך מנוער"; כשהיה בריא ועמיד העדיף חברת גברים צעירים ממנו, שם פגש באישה העתידה להיות רעיתו.
|
|
|
|
|
אדולף גומן
|
| 18 אוק 2012 22:16 |
|
(כנראה התשובה המהירה שלי לא התקבלה)
אני לא השתמשתי בתרגום מילולי (יש לי ספר נביאים עם תרגום לרוסית) מכיוון שהיה לי ספק האם הבעל הוא באותו גיל (אפילו דור) כשל אשתו. אבל מפני שזה כל כך חשוב להבנת הפואמה כולה אעשה כך ובהערות אצטט מהפסוק קטע:
כי-כאשה עזובה ועצובה רוח קראך יהוה ואשת נעורים כי תמאס אמר אלהיךף ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדלים אקבצך |
|
|
|
|
אקי
|
| 18 אוק 2012 20:19 |
|
נ"ב:
גם אם התרגום לרוסית שתמצא הוא עלוב, או מיושן, גם אז הוא הנכון מבחינתך, כי העיקר שם הוא כל הפרק מישעיהו. לשם האלוזיה צריכה להוביל את הקורא.
הרי גם בעברית הביטוי "אשת נעורים", עלול להישמע קצת כבד בימינו. ובכל זאת הוא מוביל אל הפרק הנכון בישעיהו. |
|
|
|
|
אקי
|
| 18 אוק 2012 20:12 |
|
תרגום לאשת נעורים
"רעייה צעירה" ? לא משביע רצון.
תרשה לי להסביר מה מפריע לי
אני חושב שאם תחפש טוב תמצא תרגום ישיר למושג, כי הוא מופיע בכתבי הקודש,
"כי כאשה עזובה ועצובת רוח קראך ידוד, ואשת נעורים כי תמאס אמר אלוהיך". (ישעיהו נ"ד, ו')
ויש להניח שהוא נמצא גם ברוסית.
אין ספק, שאלתרמן בחר במושג זה שלא במקרה ומה שמהדהד בראשו של הקורא כאשר הוא קורא את השיר הזה, הוא המושג המקורי: "אהבה ראשונה" וספציפית הפסוק הנ"ל מישעיהו.
עד כדי כך האלוזיה חזקה עד שאם תקרא את הפרק כולו, ואני מאד ממליץ לך, אתה עלול לחשוב שזה עוד שיר מ"שמחת עניים" ועלול גם לעשות רביזיה בכל הבנתך את הדמות של המת החי והרעייה.
הביטוי הזה ומקורותיו, בהחלט יכולים לשמש אבן פינה לגישה פרשנית לכל "שמחת עניים".
"אשת נעורים" שימש במקורות כמטאפורה, בה הקב"ה הוא הבעל ואשת-נעוריו הוא עם ישראל.
בתושב"ע (בתלמוד נדמה לי ואולי במשנה, צריך כאן את גלובינסקי)נערכים דיונים על השאלה האם יכול לקרות שהקב"ה ימאס באשת נעוריו זאת, (בגלל התנהגות נלוזה, נטישת הברית וכו').
מסקנתם היא תמיד, שלא, שנטישה כזאת יכולה להיות רק זמנית ובסופו של דבר השניים יתאחדו באקט של גאולה. אבל זה לא מובן מאליו, נדרש כאן פלפול, שקלא ותריא.
הגאולה הזאת היא היא "שמחת עניים" אצל אלתרמן.
בכל אופן כמתרגם ברור שחובה עליך להשתדל שזה מה שיקרה גם לקורא הרוסי: אלוזיה לביטוי הנ"ל מהמקורות . זה יהיה הכי אותנטי.
קח ביבליה רוסית ומצא את הביטוי המדויק בישעיהו פרק נ"ד, פסוק ו'.
|
|
|
|
|
אדולף גומן
|
| 18 אוק 2012 11:49 |
|
שלום אקי! תודה לך מקרב לב על תשומת לבך לשאלותי.
1.פרשנותך ל"קץ האב" מאוד מעניינת ומשכנעת. לא ידעתי שיצחק אלתרמן סבל דווקא מסרטן הגרון. אולי אין צורך לקשר בין האב למת. אולי זה שיר צעקה אישית.
2.אלתרמן מלכתחלה התייחס לנשים כגבר מבוגר ורב נסיון החיים. ב"כוכבים בחוץ" (בגיל 28 !) הוא כותב:
כי יפות לך, בתי, השמלות הבהירות ("יין של סתו")
בתי, שנותי חודלות לרוץ לקראת המוות
בהתגלות ברכך מבעד השמלה ("תמצית הערב")
כולנו, בת שלי, ננוח בלעדינו...
כולנו עוד נהיה רק זמן אשר עבר ("אולי היד אותך בלי דעת מבקשת")
3.בקשר ל"שיר של מנוחות".
- כמו שיש לאלתרמן ויכוח עם קהלת (לא הכול הבלים, יש חלק למתים בכל אשר נעשה תחת השמש, לא הכול יכסה העפר...), כך גם במקרה הזה, אני חושב, הוא לוקח מהשבועה רק ציון השעה המדויקת (בזמן הזה ממש, אבל לא בעוד שנה אלא מחר !) הרי העיר תהיה הרוסה מחר, ולא יהיה מישהו תלוי בה או הולך ונחשך בעוד שנה. והמת בא רק "למען תהיי עוד ערב" אחד. והשׂער העוטר לרקה ילבין בשעות הקרובות (והקפצתי עליך זקנה בלי יומה "הזר מקנא לחן רעיתו").
בכל מקרה, אין זו בשורה לעתיד טוב יותר, כדומני, אלא סרקזם לגבי השלווה בים הזוועות.
והנה מה שכתוב במאמרים אשר באתר הזה על ה"שיר של מנוחות":
- ב"שיר של מנוחות" מזהיר המת את הרעיה מפני האידיליה של המנוחה הגמורה, מפני מוות שהוא מנוסה ממאבק... זה לא יהיה מוות של שכחה והשלמה עם הרוע ולא מוות הסולח להורגים (ערפלי, "לא יהדות, לא ציונות")
- על סירוב לסלוח ולשכוח כנאמר ב"שיר של מנוחות" וב"כאשר הרואות תחשכנה" (ערפלי, "בין כוכבים בחוץ לשמחת עניים")
- איך אפשר לשכוח... את הזוועה הרוגעת ב"שיר של מנוחות" : אַת פתחת החלון... (ארליך, "איך לאלתר מן: שמחת עניים על פי עוזי שביט")
ובמסכת של שלו, אלון ובן-אהרון:
- ב"שיר של מנוחות" המוות כבר איננו אפשרות אלא ודאות. כך מקנה אלתרמן לשיר העצמה כבירה... העלילה מתפתחת ... אל שלב של חריצת דין והגשמתו.
בתרגום שלי לא שמתי לי, בוודאי,למטרה לעסוק בפרשנות. אני מנסה להיות כמה שאפשר קרוב לטקסט אך גם לא לעוות אותו. (דרך אגב,
ברוסית ביטוי "אשת נעורים" אינו קיים, ותרגמתי את הכותרת "שיר לרעיה
הצעירה").
יש לי עוד שאלה, אכתוב אותה בנפרד.
|
|
|
|
|
אקי
|
| 18 אוק 2012 01:27 |
|
ואחרון חביב: שיר לאשת נעורים
גם כאן נגעת בנקודה עדינה, כפי שכבר הקדמתי לעיל.
אתיחס לשתי אפשרויות לתרץ את השם הזה.
1) כבר ציינתי לעיל (בשיר מנוחות), את הזרימה החופשית של הזמן בכל היצירה. הדובר נוסע בזמן לפנים ולאחור,
הוא מקפיץ על רעייתו זקנה ("והקפצתי עליך זקנה") וכן על אחיו (ואחינו בן לילה שב") וכו'. לכן אין אפשרות לקבוע מהו הבדל הגיל בינו לבין הרעייה.
לדעתי, על פי סיפור המעשה הנרמז מאחורי הקלעים הם בני אותו גיל, ועל כן הרעייה יכולה להיקרא על ידו "אשת נעורים".
2) יש אפשרות נוספת, נפתלת יותר.
כפי שכבר ציינתי לעיל,לדעתי, פרשנינו לא נתנו את דעתם מספיק לתערובת של זהות העני כמת.
נכון שהוא מופיע על פי רוב כבעל, אבל יותר מדי פעמים אנחנו שומעים אותו קורא לנמענת שלו "בתי", מכדי שנתעלם מזה.
למעשה את כל השיר לאשת נעורים, אפשר לקרוא כשיר מאב לבתו.
יש רק שתי שורות המעוררות קצת בעייה עם קריאה כזאת והן: שם השיר עצמו והשורה "צמאי לא נשבר אליך", אבל גם הן לא עומדות בסתירה גמורה לזהות של הדובר כאביה של הנמענת, כפי שאסביר מיד.
חוץ משתי שורות אלה כל השיר מתאים לאב לא פחות מאשר לבעל.
להלן מספר שורות נוספות ואלמנטים התומכים בזיהוי העני כאביה של הרעייה, הפזורות לאורך כל היצירה:
א - "אני הדואג, אני השב" (גר בא עיר)
ב - "את עצבת ראשי המקריח. את יגון ציפורני הגדולות" (החולד)
ג - "ואני הגוחן אל ידייך/ מיוגע וזקן כאימך" (שם)
ד – "כאור יום עברך זכרוני העומם/ ובטרם צעקת – שמיים! - / והנה את בת בזרועות האם/ וכעץ בזרועות המים." (שיר מחול)
הבית הזה, המרמז על סיטואציית לידה, ועל הדובר כאב, הנעוץ בתוך שיר אירוטי למדי הוא לדעתי דוגמא מצויינת לתערובת המפתיעה תמיד של זהות הדובר.
ה. "בנך". "גוּרֵך". יש לשים לב כי המת כמעט לעולם איננו אומר "בננו", אלא תמיד "הבן" או "בנך". חריג אחד אפשר למצוא בשיר סיום (קום החי, בן המת")
את הרמזים האירוטיים של אהבת האב אפשר גם כן להסביר, אם מתעקשים, אבל אני לא אגיע לפינות כאלה.
|
|
|
|
|
אקי
|
| 18 אוק 2012 01:22 |
|
"קץ האב"
גם בשיר זה דן אלתרמן ברעיון כי המוות הוא הנותן טעם לחיים בשורות כמו:
גַּם הַיּוֹם, בַּת, יוֹצֵא כָּל דָּבָר מִפְּשׁוּטוֹ
.אַךְ לַמָּוֶת, וְלֹא לַמְּלִיצָה
במובן זה השיר הוא חלק בלתי נפרד מ"שמחת עניים" ואף חלק בלתי נפרד מן הטיעון של המת החי כלפי הרעייה.
בכל זאת, ידוע שהשיר "קץ האב", היוה מכשול למפרשי "שמחת עניים", שרבים מהם לא ידעו כיצד לפרש את הופעתו המפתיעה והעוצמתית (ממש דאוס אקס מכינה) לקראת סיום שלב השיכנוע של הרעייה ע"י המת.
(אם אני לא טועה, עוזי שביט עשה נסיון לא רע לאחרונה, אבל לטעמי לא הכריע את השור)
בעוד המת מנסה לשכנע אותה לעבור להתנגדות אקטיבית לצר, מופיע האב ובמותו (או זכרון מותו) מטה את הכף סופית.
בשורה: "בְּכִי לַטּוֹב לָך מֵאח וָרֵעַ", מסביר אלתרמן מפי המת את עליונותו של האב על האחים והרֵעים שהשתתפו במסע השיכנוע עד כה.
לדעתי, הסיבה לקשיי הפרשנות ולאפיו המיוחד של השיר, היא החווייה האישית שחוללה את השיר, והיא מותו של אביו של אלתרמן (יצחק) בעצם ימי כתיבת היצירה או בסמוך לכך, וכן העובדה שניתן לקרוא אותו ממש כמונולוג המופנה מנתן אלתרמן לאחותו לאה, בעוד האב האהוב יצחק גוסס למולם "על מיטת הברזל".
כדאי לציין כי יצחק אלתרמן הלך לעולמו בעקבות מחלת סרטן הגרון, ואפשר ממש לזהות בשיר רמזים לסימפטומים של המחלה.
יש להניח שסמיכות הפרשיות, עוצמת הרגשות, והרקע המדיני בטחוני הקשה (התקרבות צבאות רומל לארץ ישראל) יצרו בנפש המחבר תערובת נפיצה כל כך, עד שאפילו אלתרמן, האמון על כיבוש הרגש האותנטי, והרחקת השיר מהחוויה שחוללה אותו – אפילו הוא יצר כאן שיר שותת דם ממש.
אין ספק שהתוצאה היא – שיר ענק שבענקים, הבולט אפילו בתוך מסכת יצירת אלתרמן.
תופעה דומה לכך בעוצמתה אפשר אולי למצוא רק ב"שיר משמר" שלו, שנולד בנסיבות דומות, שנים רבות מאוחר יותר.
ולעניין השורותיים המוקשות: "ממאה ייעקר ונפל כרות/ ובאחרון לא יוכל היכנע"
אני קורא את "ממאה ייעקר ונפל כרות" כצורת ביטוי, מהסוג שאלתרמן משתמש בו לעיתים בהיפרבולות שלו.
ספציפית, בשיר זה, הביטוי נראה כתיאור של מחאה על גורל עיוור המכה באחד ממאה.
אך הוא יכול לתאר גם את מלחמתו של המת בכוחות עדיפים ממנו המכריעים אותו.
ראו בשיר "תפילת נקם" (שירים שמכבר, שמחת עניים):
"אל תשכח, אל תשכח את אשר עשו לו
אל תשכח לאחד שמאה יכלו לו"
המילה "אחרון" מתיחסת אולי ל"יום אחרון".
אך כדאי גם לקחת בחשבון את השורות
"כי ליבו שאהב ובשרו שכאב
אחרונים בעולם לבגידה"
מעניין עוד יותר השיר "גר בא לעיר" והשורות:
".. ובהגיע עד נפש, תרימי קול
אלי האחרון, האחרון לכל"
בשיר זה הדובר הוא ה"עני כמת", ולדעתי פרשנינו התעלמו קצת מהזהות האפשרית בין האב והעני כמת. המסבירה היטב את הבדלי הגילים בין המת והרעייה.
הזהות הזאת יכולה להסביר אלמנטים מוקשים רבים, שאתה הזכרת רק אחד מהם ("שיר לאשת נעורים").
באותה מדה יכולת לשאול מדוע:
- הרעייה מכונה לאורך כל היצירה בשם "בתי".
- "כאור יום עברך זרוני העומם/ ובטרם צעקת – שמיים! -/ והנה את כבת בזרועות האם/ וכעץ בזרועות המים" (שיר מחול). שורות המאתרות ת לידת הרעייה וכבר אז הדובר הוא "זכרון".
- " פת לך אביא אחרונה/ בשם לך אקרא ראשונה/ המת אגיע אל פיך שחרב/ אני הדואג אני השב" ("גר בא לעיר")
דומה שאלתרמן עושה כל מאמץ כדי לאחד את דמות הבעל עם דמות האב.
אחרי שאיכלס את יצירתו בגיבורים שהם, ללא יוצא מן הכלל, אך ורק שמות עצם כלליים (העני, המת, הרעייה, האחים, הרעים, הצר, הבן וכו') ללא שמות פרטיים, הוא מאחד גם את הבעל, האוהב, האב וכו'.
|
|
|
|
|
אקי
|
| 18 אוק 2012 00:59 |
|
חזרתי, ואני מקדים לתשובה על "שיר לאשת נעורים" מספר תשובות לשאלות קודמות שלך, כי זה רקע שנראה לי הכרחי
ונתחיל בהערות ל"שיר של מנוחות"
את שיר של מנוחות לא הייתי מגדיר כקינה, וודאי שלא סרקסטית. מה שיוצר לכאורה רושם כזה היא אוירת האימה שאלתרמן משרה על הקורא בשורה כגון: "הרוח תנע עריסות ותלויים",
ברור ש "לא כביסה היא המתנדנדת על החבל", אלא עריסות (כלומר: תינוקות, ואולי חמור מזה: עריסוֹת ריקות!) ו"תלויים" (רחמנא ליצלן).
כדאי להזכיר שעריסה ריקה (או: "שוממה") היא מוטיב אלתרמני ותיק.
(ראו: "עריסה שוממה לך הניע, האם", השיר הזר, כוכבים בחוץ.)
כך גם לגבי תלויי אלתרמן לדורותיהם, (וראו: "בני תלוי על ראש התורן", האם השלישית, שם.)
אלא שאין כאן (בשיר של מנוחות) בהכרח סרקזם אלא ניסיון, שצלח, ליצור עולם זוועה חלומי, ברוח הגוֹתִית השוֹרָה על כל "שמחת עניים". כראוי לדעת אלתרמן לסיור מודרך בעולם המתים.
כלומר הקורא מוכנס ע"י ביטויים אלה לאוירת עולם המתים.
למען הפרוטוקול, כדאי לציין שהופעת המת בשמחת עניים, לרבות כל המונולוגים שלו, יש הרואים בה סצינה המתרחשת כולה בתוך נפשה של הרעייה.
כלומר, הטענה היא שהמונולוג של המת המכוון אל הרעייה מתרחש כולו במחשבותיה של הרעייה בלבד..
עיקר התרומה של גישה כזאת היא לסייע לפרשן להתגבר על תופעות אי-רציונליות לכאורה כמו מת המדבר, שגרמו למבוכה בין פרשנינו.
לעניות דעתי, אם זוהי התרומה, הפרשנות הזאת לא תורמת הרבה לצד התימאטי. הרי תמיד אפשר לומר כי כל יצירה היא בעצם – בִּדְיוֹן. יציר מחשבותיו של המחבר, ולכן מלכתחילה לא יכולה להיווצר בעייה עם אלמנטים אי-רציונאליים. הם תמיד לגיטימיים.
אפעלפיכן, אפשר להסביר את תכליתה של אוירת הזוועה שהזכרתי, בשורה "והרוח תנע עריסות ותלויים", בכך שמדובר במחשבות של הרעייה על קו הקץ.
לפי גירסה זאת, המשורר כביכול מתאר כאן מפיו של המת, את פחדיה הכמוסים של הרעייה, ומכאן האלמנטים החרדתיים של עריסות ריקות וכו'.
עם שאר פרשנויותיך אני מסכים לגמרי: במילה "רוח" נרמז המוות וכך גם במילה "מנוחות".
מהי משמעותו של "כעת חיה" אצל אלתרמן
מהביטוי "כעת חיה" הקורא למד כי הבטחתו של המת איננה לפגישה "מחר" אלא רק "כעת חיה".המשמעות היא "לאחר זמן".
אלתרמן רומז בכך לפגישה "לאחר זמן". אחרי המוות ואחרי שיוולד או יגדל הבן.
אין כאן סתירה בין שיר של מנוחות לשיר סיום, להיפך. בשני המקרים הרעיה עוד תזכה "לחיות בין אחים" ובנה הוא אשר "ימוד לה משכב בחבל" בבוא העת.
האם זה יהיה "לאחר חיים ארוכים"? בהחלט יתכן, גם כאן.
גם בשיר של מנוחות זה מתאפשר
אם תקרא בזהירות את הבית האחרון בשורות:
" ונגעה בך בלי קול השמחה הרכה,
והלבין השער העוטר לרקה.."
תראה שערב המנוחות המובטח לרעייה הוא על זמני ויכול להסתיים לאחר שהזקנה כבר קפצה גם על האישה.
מצד שני, בהחלט נרמזת הבטחה, המרוחה לאורך כל היצירה, והיא מעיקרי עיקריה, כי הרעייה עוד תחיה בין אחים גם לאחר מותה. כמו כל מת שידע למות למען ערך ראוי. זהו מוטיב-על ב"שמחת עניים".
המוות הוא הנותן טעם ומשמעות לחיים. אבל זאת רק כאשר מתים בנסיבות בעלות משמעות. ("פעם באלף שנה יש למותנו שחר")
אלתרמן חוזר על כך כל כך הרבה פעמים ביצירתו, עד שנדמה כי יש בעיקרון הזה משהו אובססיבי ממש מבחינתו.
לעניות דעתי על רקע זה יש לראות את הרומן של אלתרמן עם המוות, גם בחייו האישיים.
למשל: בהתעקשותו של אלתרמן להתגייס לצה"ל במלחמת השחרור, בתפקיד קרבי. אתה ממש מרגיש שהוא מתקנא במתים.
גם מותו לפני גיל 60, שהיה ממש לא מחויב המציאות, יצר תחושה כזאת.
הנה שתי דוגמאות מתוך שירתו:
א. שיר ו' מה"שירים על רעות הרוח" המסתיים בבית רווי הקנאה:
הישבע רק רעי, אם יש יום ותנוח
ועברת ביתי, מה תאמר שם? כזאת!
הוא רדף הבלים והיה רועה רוח,
אבל מת כמו איש היודע עשות.
עד הבוקר רעי לא תקום בי עוד רוח.
אך עד בוקר אני לא אשכח לך זאת.
שיר המזכיר את מלחמת העצמאות מתוך "עיר היונה", אך שספוג כולו בערכי "שמחת עניים": המוות הוא הנותן טעם לחיים.
|
|
|
|
|
אקי
|
| 17 אוק 2012 16:18 |
|
שלום וברכה
השאלה השניה?
שאלת יותר משתיים, וכולן קשות
אך נקדים ונוסיף משהו קטן לשאלתך הראשונה,
בה תמהת ובצדק מה לטנבור ולימות החול. נגעתי בזה אך לא חידדתי את הנקודה.
נחדד איפוא: ימות החול הן בהקשר הנדון - החיים בעולם הזה.
על פי ההקשר הרחב של שמחת עניים הדובר נמצא בעולם המתים ומדבר אל רעייתו - בתו (מיד נחדד גם את זה) הנמצאת בעולם הזה.
שיר הטנבור, הוא כאמור אתנחתא בה הוא מבכה את הסינוסואידה האנושית של חיי העולם הזה, והוא מכנה אותם, בין השאר: "ימות החול" ("אייכם, אייכם ימות החול").
כמו רבים גם אני חשתי, ובטח גם אתה, במקורות היהודיים בשמחת עניים, ואפשר לצרף גם הביטוי הזה לשורשים האלה (ימות החול בתור כניסה לשבת קודש)
ולפני שאני ניגש לכמה משאלותיך, תרשה לי להעביר אליך שתי מחמאות:
א - ידידה שלי, דוברת רוסית, קיבלה ממני לינק לתרגומיך ומוסרת שאפו. היא מאד נהנתה
אני, לצערי, לא יודע רוסית
ב - אתה טוען שלמדת עברית רק בגיל 56, אבל כבר מתנסח יותר טוב מרובנו.
ועכשיו הקדמה קצרה לשאלותיך:
צדה את עיני הערתך כי אתה מעדיף את פרשנות ערפלי. גם אני שייך למיעוט הזה, ומעדיף אותו על גישת פרופ' שלו (אבי גישת אלון - בן-אהרון)
אכן, איזה גאון אלתרמן. אין אצלו שאלה פרשנית קלה.
מי שמפרש בקלות והכל ברור לו מקריאה ראשונה - דע, כי את העיקר הוא מחמיץ.
מצד שני, כאשר אתה צולל לתוך הטקסט, ומנסה להיכנס לראשו של המחבר, אתה מגלה עולם ומלואו.
לא זו בלבד, אלא שבכל קריאה ובכל צלילה, תגלה מעמקים חדשים.
התהליך הוא מרתק ובלתי צפוי ובלתי נגמר כי לא אחת אלתרמן נכנס לתוך התהליך עצמו ומדבר ומתאר את חוויית הכתיבה עצמה.
מובן מאליו שבגישה כזאת אין מנוס מתרתי דסתרי. הרי העולם שלנו מלא סתירות, ואלתרמן אינו מהסס להעלות את הסתירות האלה אל פני השטח.
נדמה לעיתים שמאחורי כל בית או שורה שהוא כותב אורב לך כבר היפוכו של דבר.
לפעמים אפילו באותה מילה או צירוף מילים.
מכאן גם ריבוי האוקסימורונים בשירתו, שאינו אלא פני השטח של עיקרון שמותר לכנות אותו בשם המחייב: "מכונן"
זאת הסיבה שלא פעם אתה עומד נבוך ואינך יודע איך לתרץ קושיה מסויימת.
נדמה לי שאתה כבר מנחש שאני מתקרב לשאלתך השנייה, ואינך טועה.
אך ניטול עתה פסק זמן ונשוב בקרוב |
|
|
|
|
אדולף גומן
|
| 17 אוק 2012 10:08 |
|
שלום אקי! נכון, יופי של שיר! איזה גאון אלתרמן! הוא משנה רק שני סימני הניקוד ומיד משתנה כל האווירה: במקום הרחוב משכבר הימים שבלטו בו בנאי ונפח, אִמהות של ברזל ושל אבן, ילד עם כדור - אנחנו רואים המון משרתים ומשרתות שסיימו את עבודתם ויצאו לרחוב לאור העמום של האוּרים. הניגון נאלם, נשאר רק קצב הטנבור בדימדומי הזכרונות. הכול הולך ונעלם בשורות הבאות...
ומה בקשר לשאלה השנייה? |
|
|
|
|
אקי
|
| 16 אוק 2012 11:33 |
|
לגבי הטנבור
לדעתי תפסת את אלתרמן ב"קלקלתו".
אלתרמן בחר בשם זה, בגלל הצלצול המרשים שלו. יש בו משהו אונומטופאי יותר מוצלח מסתם תוף.
וכדי להבדילו מהתוף הקטן (שזוהי משמעותו המילולית המדוייקת של הטנבור) טרח להדגיש כי הוא מתכוון ל"הטנבור הגדול".
עוד כמה מילים לשיר הנהדר, שיש לון מעמד מיוחד בשמחת עניים:
תפקידו של הטנבור (בכלל בשירת אלתרמן) הוא לייצג את קצבו המונוטוני של העולם
נדמה שאלתרמן חש ומתאר מעין קונטראפונקט בחוויית המשורר את העולם.
מצד אחד הפילטר האנושי (הכפוף לחמשת החושים, פילטר התודעה האנושית וכו) חווה את העולם בדרך של פעימות או מחזורים או יחס של יחיד - רבים.
הדוגמא הכי מוחשית לדעתי היא פעימות הלב שלנו, זה גם הכי מזכיר את המשל של הטנבור. אבל יש עוד הרבה דוגמאות. למשל מחזורי היום והלילה, לידה ומוות, עונות השנה, גיאות ושפל ועוד ועוד.
את כל אלה ממשיל המשורר לפעימות הטנבור.
מצד שני, חש המחבר שהמחזוריות הזאת, המונוטוניות הזאת היא אילוץ אנושי שרירותי ואיננה ייצוג שלם ואותנטי של היקום. שיש בו גם יסוד פראי ודינמי שאיננו כפוף למונוטוניות הזאת.
המחבר חש שמוטל עליו לחשוף בפני הקורא את היסוד הזה, ואת המתח המובנה שבין שני הפנים האלה של היקום.
בכובים בחוץ אלתרמן עוסק רבות במילוי שליחותו זאת
אדגים את התופעה באמצעות הבית המסיים את השיר "יום השוק"
"כי חומות מן הדרך תפנינה הצידה
וחיינו גאו ללא גבול ומידה
את עיני האדם ויומו כבר הציתה
אש לבה,
יחידה! "
סוף ציטוט.
האיזכור של המוטיב הזה בשמחת עניים הוא חריג, ולהלן אציין מה תפקידו לדעתי.
הדוגמא הכי שימושית לתנועות מחזוריות, מונוטוניות ומכניות היא כל מה שהוא מעשה ידי אדם, ואצל אלתרמן מייצג את זה הרחוב.
מכאן הזיווג של הטנבור לשיר הרחוב.
אם ניקח למשל את שתי השורות הפותחות את השיר "הטנבור":
הרחוב הגדול בטנבור הגדול
טפח, טפח כל ימות החול.
חורף הגיע וקיץ הלך
והרחוב הגדול בטנבור טפח
שימו לב לקצב המונוטוני.
בארבע שורות אלה אלתרמן מתמקד בהכנסת הקורא לקצב המונוטוני.
( אם אתה חושב להשתמש בהומונימים בתרגומך, אתה לא טועה בהרבה, כי הכוונה של אלתרמן היא לתת תחושה מונוטונית
בכל זאת לאוזן שלי מספיקה החריזה אא – בב של אלתרמן.
עודף הומונימים עלול ליצור שיעמום, והרי אין דבר רחוק יותר מאלתרמן מאשר השיעמום מחוויית העולם.)
בארבע השורות הבאות הרעיון מתפתח:
עלמות ושווקים פרחו פָּרוֹחַ (שורה המייצרת בריחה תוכנית לכאורה מן המונוטוניות)
והרחוב בטנבור לא חדל מטפוח (חזרה מיידית אל הקצב הבסיסי)
את שפעת נעריו, אַמְהותיו ואוּרוֹ, (שורותיים המפתחות את אותו רעיון כמו השתיים שקדמו להן)
עלי מהלך עוד דמדום טנבורו.
הערת אזהרה למתרגם: "נעריו, אמהותיו" אין הכוונה לילדים ואמהות, אלא לכפיפים ועוזרים של הרחוב, או משהו כזה.מכאן האל"ף הפתוחה ב"אמהותיו".
אם אני לא טועה גם ברוסית: "נער" הוא גם עוזר בן 50, כך שלא צריכה להיות לך בעייה.
בחלקו השני של השיר המשורר חוזר לסיטואציה הכללית של שמחת עניים ושואל מתוכה
אי אתה, רחובי, טנבורי הגדול?
אייכם, אייכם ימות החול?
אנה חורף הגיע? אי קיץ הלך?
עלי קיץ וחורף לי הך, טנבור, הך!
על שווקים ונערות שפרחו פרוח
על כל אלה, טנבור, הך לי הך בכוח.
כידוע, הסיטואציה שממנה הוא דובר (נוח גם כאן לראות בדובר את המת – החי) , היא סיטואציית "על קו הקץ". מצב קיומי בו עומדים הגיבורים לפני המוות, ובוחנים את ערכיהם.
אני רואה בשורות הנ"ל מעין געגוע רגעי למצב הקודם. מעין קינה על הימים ה"טובים" שהיו.
זוהי אתנחתא כללית במונולוג הלוהט של המת – החי אל הרעייה החיה, אבל האתנחתא מסתיימת בזוג השורות הבא, המסיים את השיר:
"הן מאום לא היה לנו. כל מאום.
רק שמחה ששמחנו, לעד לא תנום.
לדעתי שתי שורות נפלאות, המקפלות בתוכן שפע של אלתרמן:
1) קצת מהפתיחה של כוכבים בחוץ ("שידיך ריקות ועירך רחוקה", עוד חוזר הניגון, שם)
2) קצת מ"שמחת עניים": איזכור של "שמחת עניים" אותה חלם העני כמת על מצע הקש כל חייו, שהיא כידוע שמחת הגאולה המגיעה עם המוות. (שיר הפתיחה, שם)
3) עוד קצת מ"שיר עשרה אחים" ("שמחות אנוש", פתיחה חדשה, שם))
4) עוד קצת מ"שירי מכות מצרים" ("את החיוך הזה הותירו לחידה", איילת, שם)
5) הרבה תחושה אקזיסטנציאליסטית וסוליפסיסטית
ועוד ועוד.
שיר יפה מאד
|
|
|
|
|
אדולף גומן
|
| 13 אוק 2012 20:46 |
|
1. מדוע בתיאור הרחוב ביום-חול מכניס אלתרמן את הטנבור, כלי הנגינה המתאים למחול או ליום-טוב ?
ב"כוכבים בחוץ" תפקיד זה תמיד מיועד לתופים. (דרך אגב, ברוסית שאלתרמן ידע טוב מאוד, מילים טנבורים וימי-חול הן כמעט אומונימים: בּוּבְּנִי ו-בּוּדְּנִי).
2. מדוע השיר נקרא "שיר לאשת-נעורים" ? הבעל המת קשיש מאשתו שנות דור (זקן כאמך, אַת עצבת ראשי המקריח - "החולד"). הוא לא נשא אותה לאישה בהיותו גבר צעיר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|