| : |
|
נוצר ע"י על 24 מאי 2013 01:18
אני לא מתאפק ומביא לכם את השורות המסעירות והלוהטות של פושקין
(מתוך הפרק הראשון של יבגני אונייגין, בתרגום שלונסקי, שהוא יותר פושקין מפושקין)
זכרתי ים בטרם סַעַר
עד-מה קינאתי, עת בסך
מרגלותיה אז בדַהַר
גליו חמדו להשתַטַח!
עד מה חשקו שפתַי בלהט
עם הגלים בהן לגעת!
לא, מעודי גם בנעורים,
בתור ימי הסוערים,
לא נתאוויתי כה ברטט
נשק שפתי הארמידות,
לחיי-הורד היוקדות,
שדיים, בם ערגה לוהטת,
לא, מעודי תאוותי
כה לא קרעה את ליבתי!
|
| שם משתמש: |
|
|
|
| קוד אבטחה: |
|
|
|
| נושא: |
|
RE: מה שמך, חמוטל? |
|
| הודעה: |
|
|
|
|
|
|
| סקור נושא |  | |
משתמשת
 |
| 29 אוק 2013 13:07 |
|
| ברות = מאכל |
|
|
|
|
אדולף גומן
|
| 27 יונ 2013 14:24 |
|
שלום! אני בכל זאת נשאר בדעה שלא מדובר כאן באיזשהו ממוצע אריתמטי בין כל המכירות של אלתרמן הצעיר בנאנסי אלא בנערה ריאלית, אחרת לא היה המשורר נזכר בה ובצחוקה כעבור שלושים שנה בכאב כזה.
השם כמובן לא חשוב (זה רק מסכה), אבל אם לא נחפש פרטים, לא נדע לעולם פירוש משפטים מסוימים. למה פתאום הפרסה החמישים ושתים? מי "שבעים המה הגיבורים / שיראוך ונפלו על חרבם"? מה זה – ממוצע בין מספר חברי הכנסת ושטר של עשרים שקלים? או בכלל אין צורך לחפש תשובות? (פרי, למשל, חשב שאלתרמן לא ידע מה הוא רוצה כאשר כתב את "שמחת עניים").
לגבי שתי רגלים השייכות לשתי נשים שונות (בסיפור על פושקין), זה לא כל כך רחוק מהמציות. הנה פושקין עצמו כתב לגברת אחת (לא אנקוב בשמה שלא להרגיז עוד מישהו): "אני חייב לך שורות אלה". אבל הוא היה מאוהב מאוד באותה תקופה על שפת הים השחור באשה אחרת הידועה גם היא מסיפורי חייב.
התרגום של שלונסקי באמת מדהים (אני זוכר קטעים בעל-פה בעברית), אבל גם בו יש סודות הדורשים פרשנות. שלונסקי מתחיל את פרק א' של הרומן במילים אלה:
א
דּוֹדִי מִן הַמְהַדְּרִין הִנֵּהוּ:
וַיְהִיה כַּחֲלוֹתוֹ לָמוּת,
אָכָף עָלַי כִּי אֲכַבְּדֵהוּ
וְאֵין כָּמוֹהוּ לְפִקְחוּת.
זֶה מַעֲשֵׂהוּ לְדֻגְמָה הוּא;..
שאלה: במה התבטא פקחות הדוד?
בתרגום של אברהם לוינסון (1937) הקטע נשמע כך:
א
דּוֹדִי אִישׁ תָּם הוּא וִישַׁר-דֶּרֶךְ:
עֵת מַחֲלָתוֹ גָּבְרָה עָלָיו,
הוֹכִיחַ, כִּי הוּא אִישׁ רַב-עֶרֶךְ
וּבְשֵׂכֶל יְכַלְכֵּל מַעֲשָׂיו.
נִקַּח מוּסָר מִמַּעֲשֵׂהוּ!..
שאלה: מה עשה הדוד בתבונה ובשכל רב?
ואם אנחנו מדברים על שלונסקי, אז יש לי בעיה שלא קשורה לאלתרמן, אבל מפריעה לי מאוד בפירוש שורה אחת מהשיר הנפלא "האדיר הגווע" (שורה שנייה מהבית השני). אנא עזרו לי, בבקשה!
אברהם שלונסקי. האדיר הגווע
אַדִּיר הַיַּעַר בַּשַּׁלֶּכֶת
וְאֵין מִשְׁעוֹל וְאֵין מִשְׁעוֹל
וְהַמֶּרְחָק גּוֹזֵר לָלֶכֶת
וּמֵחָדָשׁ לַתְחִיל לִשְׁאֹל.
אֶל מִי דָמִיתָ כִּי דַלּוֹתָ
הָיוּ צֹאנֶיךָ לְבָרוֹת ????
וּכְמוֹ הָעֶרֶב הַחִלּוֹתָ
צָרֵף מִלִּים מֵהֲבָרוֹת?
אֶל הַ כַּ סְ פִּ י עָלָיו הַיֶּלֶד
שָׁמַע סִפּוּר מִפִּי אִמּוֹ
אֵיךְ נִסְגְּרָה עָלָיו הַדֶּלֶת
וְהַמַּפְתֵּחַ בַּל עִמּוֹ.
אֵיךְ כְּעַכְבָּר לָכוּד שִׁוֵּעַ
עַל דִּינָרָיו – עַד הִתְעַלֵּף:
כִּי לֹא עָנָהוּ קוּל שׁוֹמֵעַ
זוּלַת הֵדוֹ שֶׁלַּמַּרְתֵּף.
תַּם-וְנִשְׁלַם סִפּוּר שֶׁל אִמָּא.
חָתַם הַהֵד עַל מוֹרָאָיו.
וְרַק הַדְּמוּת הַדְּמוּת הִפְנִימָה:
אַדִּיר גּוֹוֵעַ בָרָעָב.
אַדִּיר הַיַּעַר בַּשַּׁלֶּכֶת.
נִמְחוּ נִמְחוּ עִקְּבֵי הַשְּׁבִיל - -
אַל עוֹד תִּבְנֶה גָזִית מִלֶּיךָ
חֲצוֹב דְּבָרְךָ מֵאֶבֶן-גְּוִיל.
|
|
|
|
|
אקי
|
| 24 מאי 2013 01:18 |
|
אני לא מתאפק ומביא לכם את השורות המסעירות והלוהטות של פושקין
(מתוך הפרק הראשון של יבגני אונייגין, בתרגום שלונסקי, שהוא יותר פושקין מפושקין)
זכרתי ים בטרם סַעַר
עד-מה קינאתי, עת בסך
מרגלותיה אז בדַהַר
גליו חמדו להשתַטַח!
עד מה חשקו שפתַי בלהט
עם הגלים בהן לגעת!
לא, מעודי גם בנעורים,
בתור ימי הסוערים,
לא נתאוויתי כה ברטט
נשק שפתי הארמידות,
לחיי-הורד היוקדות,
שדיים, בם ערגה לוהטת,
לא, מעודי תאוותי
כה לא קרעה את ליבתי!
|
|
|
|
|
סקפטי
|
| 23 מאי 2013 01:22 |
|
אוי
מסכן אלתרמן.
בטח יושב למעלה וחושב לעצמו:
"מה יש לחבר'ה האלה? למה הם מעליבים אותי ככה?
הם באמת חושבים שאין לי מספיק דמיון ויצירתיות כדי להמציא שם יפה משלי לאיזה צרפתיה יפה, אם בא לי?
האם זה חייב להיות שם של איזה חנה או שרה שעשו לי עיניים בנאנסי? או שהיה לי נדמה כך?"
ולמה שלכל דמות בשיר או מחזה שלי תהיה דוקא מקבילה אחת במציאות?
אני לא מסוגל לדעתם לראות בכל אישה מספר רב של דמויות?
הלכו ופרסמו בעיתון כל מכתב שלי לכל עלמה א' או ב', ומכתבים שלהן אלי. ניתחו כל מילה ובנו על זה תילי תילים. נו טוב, עד כאן עוד בסדר איכשהו. הרי צריך גם למכור עיתונים.
אבל באמת, מותר למשורר לבנות דמות דמיונית כדי להציג אלמנט זה או אחר בתופעה ששמה "אישה" - לא?
מה? אני לא יודע שיש בעולם יותר מהשלוש - ארבע נשים שהיכרתי מקרוב?
מה? אסור לי לחשוב שיש יותר ממרכיב אחד בכל אישה?
בוא'נה, הפכתם אותי לאיזה גימנזיסט שכותב שירים לאהובתו מהכיתה המקבילה
תפסיקו חבר'ה!
והכי מצחיק? בסוף עוד תימצא שם בנאנסי איזה חמוטל (ואם לא חמוטל ממש, כי אז שם אחר שערכו בגימטריה דומה) שהלכה לעולמה לפני שנים, ובתה (כיום, קשישה מכובדת בפני עצמה) תתבע זכויות יוצרים על השם הזה.
אומרים שכאשר התפרסם הרומן בחרוזים "יבגני אונייגין" התגלע ריב בין נשות החברה הגבוהה ברוסיה, על השאלה מי היא היפהפיה שמתאר פושקין על חוף הים השחור. פושקין מפליא לתאר שם את רגליה של הגברת הזאת, וליצני הדור ברוסיה נמנו וגמרו שרגל אחת שייכת לגבירה א' והשנייה לגבירה ב'. |
|
|
|
|
אדולף גומן
|
| 22 מאי 2013 23:22 |
|
מה שמך, חמוטל ?
(על אחד מסודות שירת נתן אלתרמן)
חֲמוּטָל, חֲמוּטָל, אֶצְבָּעַיִךְ בַּטַּל,
אֶצְבָּעַיִךְ נָגְעוּ עַד עֵינָי.
גֵּוֵךְ בָּר, חֲמוּטָל, כְּעִנְבָּר, חֲמוּטָל,
וּכְבָרָק בִּרְקִיעֵי אֲדֹנָי.
(נ.אלתרמן "שיר עשרה אחים. היין")
1. אשה בצחוקה
במאמר מרתק על שלושה שירי דרך ב"כוכבים בחוץ" חוקר ומבקר ספרות דן מירון כותב:
"ההלך הוא הטרובאדור, הזמר הנודד, בעל תיבת-הזימרה, והדרך מקבילה לניגון... בתחום זה עשויה הדרך להינתק מהקשריה הפיסיים והנופיים ולהיעשות למהות פסיכולוגית... במסגרת הקשרים האלה... מעמיד אלתרמן תמונות-קבע, מחוות-קבע ודמויות-קבע (פונדקית, עלמה וכו'), שאינן נעלמות משירתו למרות האנאכרוניזם הבולט בהן..." [5,71]
להלן אתרכז בדמות-קבע אחת הלא היא הפונדקית, ואנסה לענות על כמה שאלות מתבקשות:
א' - מתי היא מופיעה בשירת אלתרמן ?
ב' - מתי נעלמת ?
ג' - האם מהווה דמות זו רק סמל או שישנה מאחורי הסמל מישהי ממשית שהייתה לאב-טיפוס (או, ליתר דיוק, אם-טיפוס) ? ואם כן, איך היא נראית ?
ד' –איפה ומתי פגש אותה המשורר (אם בכלל)?
ה' – איזה תפקיד היה לה (אם הייתה היא קיימת במציאות) בחייו של אלתרמן ?
ו' - מה משמעות הסמל ?
א' - עוד לפני שייקוב במקצוע שלה ובשמה, ולפני שה"אַת", אשר אין לה שם ושהיא מעל לכל, תסער על המשורר ה"עובר-אורח", מזכיר אלתרמן את הפונדקית בספרו הראשון "כוכבים בחוץ" בשיר הראשון "עוד חוזר הניגון" :
...וְלֹא פַּעַם סָגַדְתָ אַפַּיִם
לְחֹרְשָׁה יְרֻקָּה וְאִשָּׁה בִּצְחוֹקָהּ
וְצַמֶּרֶת גְּשׁוּמַת עַפְעַפַּיִם.
ולמה עלינו לחשוב שמדובר בפונדקית ? כי בכל הספר יש רק אשה אחת שצוחקת והיא הפונדקית. הנה בשיר "מזכרת לדרכים" :
בִּמְלֹא דֶלְיֵי צְחוֹקָהּ שֶׁל בַּת הַפֻּנְדָּקִי,
(לא באה בחשבון נמענת בשיר "אֶת הלילה שלךְ", אליה פונה הדובר בשיר :
אַל תָּבֹאִי עַכְשָׁו. יֶלֶד מֵת בְּחֵיקִי.
אַתְּ נִשְׁכַּחַת. עֵינֵי הַמַּרְאָה עֲצוּמוֹת.
בְּחַדְרֵי הָעוֹלָם הַגְּדוֹלִים, הָרֵיקִים,
גַּם צְחוֹקֵךְ יִבָּהֵל מֵעַצְמוֹ. )
בשישה שירים לפחות בספר "כוכבים בחוץ" מופיעה דמותה של הפונדקית. גם בשירים הראשונים של המחזור "שיר עשרה אחים" שנכתבו באותה התקופה היא מגלמת תפקיד חשוב עד מאוד תחת השם חמוטל, ושוב נזכר צחוקה לטובה:
אַךְ לֹא שָׁוְא אֶל אוֹר פָּנֶיהָ וּשְׂחוֹקָהּ שֶׁלֹא יוּעָם
נָהֲרוּ פְּנֵיהֶם עַד רֶגַע וְאָפְלוּ גְבִיעֵי יֵינָם. ["הבקתה"]
אַךְ צוֹחֶקֶת בּוֹ עוֹד בַּת הַכְּפָר הַיְחֵפָה ["היין"]
במחזור "שיר עשרה אחים" נזכרת חמוטל גם בשיר שנכתב מאוחר יותר - "אשמורת שלישית" – בנאום האח השמיני ("לִיפִי תָּאֳרָהּ שֶׁל עַלְמָה הַנִּקְרֵאת חֲמוּטַל חֲמוּטַל") ובזמר האחים:
וּכְמוֹ לַפּוּנְדָּקִית – הִנֶּהָ –
שֶׁשִּׂמְלָתָהּ אוֹדֶמֶת
וְחַי שְׂחוֹקָהּ וּבִלְעָדֶיהָ
אֵין הַתְּמוּנָה מֻשְׁלֶמֶת.
גם בשיר סיום המהזור צוחקת בלא קול הפונדקית בבקתה, ואז...
הֶמְיַת דְּמָמוֹת עוֹלָה, גּוֹבַהַת,
וּבְטֶרֶם הִשְׁתַּבְּרָהּ כְּגַל,
מִי זֹאת נְשְׁקֶפֶת כְּמִבַּעַד
לְדֹק זוֹהֵר, צָלוּל וְקַל ?
מִי קָם קָרוֹב, קָרוֹב עַד גַּעַת ?
הַחֲמוּטַל, הַחֲמוּטַל.
(אולי ישנם רמזים על הפונדקית גם בשירי אלתרמן משנים 1935-1931?)
ב' – בשנת 1962 כתב אלתרמן מחזה "פונדק הרוחות", ושוב בין הנפשות הפועלות המרכזיות נמצאת הפונדקית. בתמונה שלפני האחרונה היא מופיעה בפעם האחרונה ביצירות אלתרמן. היא אומרת :
...אַךְ מִמֵרָחוֹק
- אֲנִי רוֹאָה – כְּבָר מַבְקִיעִים פְּנֵי פֻּנְדָּקִית אַחֶרֶת
אֲשֶׁר פָּנֶיהָ כְּפָּנַי מֵאָז,
וְהִיא תָשׁוּב. אַתָּה שׁוֹמֵעַ, עוֹבֵר אֹרַח,
אֵיךְ הִיא צוֹחֶקֶת ?
(קול צחוק צעיר, צלול, חוגג...)
שימו לב, רק פעם אחת בספר "כוכבים בחוץ" פונה דובר בשיר ל"בעל-הניגון" הנודד בכינוי "עובר אורח" (בשיר "עוד חוזר הניגון"). ובשנית כינוי זה מופיע כאשר הפונדקית פונה לכנר חננאל, "בעל-הניגון" הנודד בסוף המחזה "פונדק הרוחות".
ג' – במאמרי ביקורת רבים המוקדשים ליצירת אלתרמן יש התייחסות לדמות הפונדקית, אך אף פעם לא עולה שאלה האם יש לראות בדמות זו אדם בשר ודם. לדוגמה, דן מירון מדגיש רק הצד הטכני של תיאורה כאילו הוא נובע רק מצרכי בניית השיר :
"כביכול, הוציא איזכורה של יפהפיה זו את הדובר בשיר מסדרי הדקדוק התיקני והביא אותו להעמדת משפט שאין לו סיום." [5,91]
"עימותים... מארגנים את השיר במסגרת... של צבעים - האודם הלוהט בסוּדרה של בת הפונדקי, לעומת "הקרח התכלכל של העינים" (ב"מזכרת לדרכים"). [5,93]
גם מנחם דורמן, מחבר פרקי ביוגרפיה של אלתרמן לא נוגע בשאלה זו [4].
אולי אפשר לשחזר את דיוקנה על-ידי פסיפס ציטוטים משירי אלתרמן עצמו, שהם עדוּת מקור ראשון? נתחיל ב"כוכבים בחוץ" :
...
בַּעֲלַת הַפֻּנְדָּק שֶׁלָּנוּ,
אַשְׁרֵי הָעֵינַיִם רָאוּהָ!
כִּי נֶהְדַּרְתְּ, פֻּנְדָּקִית, מֵהֲדַר הַפִּילִים,
וַתִּגְאִי בְּמָתְנַיִךְ וּמִי יְחַבְּקֵן?
לְמַרְאַיִךְ, כַּלָּה, לֵילוֹתַי מַפִּילִים
אֶת לִבָּם הַנִּבְעָת, הַשּׁוֹמֵט מִן הַקֵּן.
כְּאֶשְׁכּוֹל הָעֵנָב אֶל עֵנַי אַתְּ נִמְחֶצֶת!
מָה רָעוּב לִי אוֹרֵךְ,
מַה חַמִּים מַחְשֵׁכַּיִךְ!
מוּל בַּצֹּרֶת יוֹמֵנוּ שָׂגַבְתְּ כְּמִפְלֶצֶת
שֶׁל יֹפִי, שֶׁל אֹשֶר, שֶׁל קַיִץ!
לְדִמְעַת תִּמָּהוֹן, לְחִיּוּךְ מְנֻצָּח,
נִבְנְתָה
קֵיסְרוּת גּוּפֵךְ!.. ["ערב בפונדק-השירים הנושן וזמר לחיי הפונדקית"]
... שׁוֹקַיִךְ תְּהִילָּה לְלוֹטְשֵׁי הַמַּתֶּכֶת.
מֵרוּץ גִּזְרַתֵךְ מְפֻנָּק וּמָהִיר. ["לבדךְ"]
... לְתַלְפִּיּוֹת יָפְתָה מִשֹּׁבֶל עַד כְּתֵפַיִם ["בת המוזג"]
... חַבְּקִי אֶת רֹאשֵׁךְ בַּצַּמּוֹת, הָעַלְמָה ["שיר בפונדק היער"]
גם בספר "עיר היונה" אנו פוגשים אותה בתיאור די מפורט :
. ... קָם חִנָּהּ וַיִּתְעָרֵב בְּמַר יֵינָם ["הבקתה"]
... גֵּוֵךְ בָּר, חֲמוּטָל, כְּעִנְבָּר, חֲמוּטָל,
וּכְבָרָק בִּרְקִיעֵי אֲדֹנָי ["היין"]
... וּבְשֵׁם הַחֲמוּטַל, אַחַי, וּבְשֵׁם שְׂפָתֶיהָ הַטְּלוּלוֹת ["הספרים"]
ד' – ואם פגש אותה אז איפה ? נמשיך בציטוטים :
... אִם יִקְרֶה וּרְאִיתֶם אֶת הַכְּפָר שֶׁבַּגַּי
וְהָיְתָה דַרְכְּכֶם בּוֹ עוֹבֶרֶת,
לַפֻּנְדָּק הַנּוֹשָׁן אָנָּא סוּרוּ, בָּנַי,
גַּם הָבִיאוּ מִמֶּנִּי שְׁלוֹמִים וְאִגֶרֶת. ["ערב בפונדק-השירים הנושן וזמר לחיי הפונדקית"]
... בַּת הַכְּפָר הַיְחֵפָה ["היין"]
... וְשַׁבֵּחַ אֲנִי גַם אֶת בַּת הַיֵּינַאי
שֶׁחָלְפָה בְּרִיצָה בַּשִּׁפּוּעַ,
וַתִּלְהַט מִטְפַּחְתָּהּ וַתַּכְהֶה אֶת עֵינַי...
... כִּ אוּלַי עַד זֶה הַלַּיִל לֹא נוֹתַר עוֹד גַּם תַּלְתַּל
מֵעַלְמָה אֲשֶׁר בְּנֵי חַיִל שֵׁם קָרְאוּ לָהּ חֲמוּטַל...
... וְהַרְחֵק הַרְחֵק מֵהֵנָּה, כְּגִבְעוֹל לִפְנֵי מַגָּל,
גָּרָה בַּת אֲשֶׁר אַחֵינוּ שַׁם קָרְאוּ לָהּ חֲמוּטַל. ["הבקתה"]
... לְקוֹל גַּלְגַּל וָרוּחַ וְטִיסַת פְּגִישׁוֹת
וְנַחַר סוּס דּוֹהֵר בֵּין פַּעֲמוֹן וָשׁוֹט
וְלַיְלָה מְהַבְהֵב בְּכָל הָעֲדָעִיים
וְחֹרֶשׁ מְכֻוָּץ כְּיֶלֶד עֲנָקִי
וְעַד פֻּנְדָּק נִפְתָּח לִפְגֹּש אֶת הַבָּאִים,
בִּמְלֹא דֶלְיֵי צְחוֹקָהּ שֶׁל בַּת הַפֻּנְדָּקִי,
אֲשֶׁר תֵּצֵא יָפָה, בְּאֹדֶם הַסּוּדָר,
בַּקֶּרַח הַתְּכַלְכַל שֶׁלָּעֵינַיִם - -
אַשְׁרֵי אֲשֶׁר גָּמַע מֵחֲלָבָהּ הַקָּר,
אֵי-שָׁמָּה, בַּפַּרְסָה הַחֲמִישִׁים וּשְׁתַּיִם. ["מזכרת לדרכים"]
הדיוקן די ברור, ואם היה נזדמן לנו לפגוש את הנערה בפונדק, ודאי היינו מזהים אותה.
היכן ומתי היה יכול אלתרמן לפגוש את חמותל שלו ? נחזור לשתי השורות האחרונות מהציטוטים.
בחייו של המשורר הייתה רק תקופה אחת כאשר הוא היה מנותק לגמרי מהסביבה שהכיר ובה היה מוכר. אלה שנים 1932-1929, אשר בילה בצרפת תוך כדי לימודים באוניברסיטאות בפריס ובנאנסי. בסורבון למד פחות משנה. היה עליו עוד לרכוש ידע יסודי בשפה.
את חמוטל הכיר "אי-שמה בפרסה החמישים ושתיים". פרסה זוהי מידת המרחק בא''י הקדומה, "במידותינו בקירוב ארבעה קילומטרים וחצי" (מילון א.אבן-שושן). 4.5х52=234 ק'מ –מרחק בין פריס לנאנסי שבחבל לורין (לותרינגיה).
בפרק הביוגרפיה של אלתרמן הנקרא "פריס ונאנסי" מנחם דורמן כותב:
" באוניברסיטה של נאנסי הייתה "קולוניה" יהודית ניכרת... כמו כן הייתה קהילה יהודית מקומית, עתיקה למדי, שנמנתה כמה אלפי נפשות.
בנאנסי נתן ... לא היה מעורב עם הבריות. רק לעתים רחוקות היה משתתף בהתכנסות של חול או של מועד של ארצישראלים, ואם היה משתתף – היה מקשיב לנאומים ולוויכוחים ולעתים רחוקות עוד יותר – מביע דעה... היו לו מכּרות ומכּרים,.. אבל רעים להתרועע לא היו לו פה. ... יש שהיה מופיע באופן בלתי צפוי במעון של סטודנטים... על-מנת להזמין זו או אחרת לקולנוע או לשייט על פני המוֹזל, או המַרת... כך יכול היה להיעלם מעיני מכריו ומכרותיו למשך ימים ואפילו שבועות." [4,69]
גם בנאנסי היה אלתרמן מוגבל בכסף. כל פראנק היה לדברי נתן "מזיעתו של אבא" [4,68], ותל-אביב כל כך רחוקה – כ-3700 ק''מ. אולי לזה הוא התכוון כאשר כתב: "--שֶׁיָדֶיךָ רֵיקוֹת וְעִירְךָ רְחוֹקָה..." ["עוד חוזר הניגון"]
למרות חסרון-הכיס המתמיד אהב נתן לשוטט בסביבת נאנסי לבדו ועם חברים (הוא לא פעם כתב שירים בגוף ראשון בלשון רבים). יכול להיות שכל הסטודנטים של המחזור, כשהלכו לחוות-הלימוד של המוסד, סרו בדרך לפונדק בפרוור העיר ("בת המוזג"), שם שרו שירים בצוותא ("ערב בפונדק-השירים הנושן" ועוד) ופגשו את "חמוטל". אולי רמז לכך הוא המשפט מתוך שיר "היין" : "שִׁבְעִים הֵמָּה הַגִּבּוֹרִים, / שֶׁיִרְאוּךְ וְנָפְלוּ עַל חַרְבָּם" ולא דווקא ערך המילים יין וסוד בגימטריה. אך אפשר גם שלשון הרבים הוא פשוט מסווה, והמשורר מתכוון רק לעצמו (וכל המחזור "שיר עשרה אחים" הוא רק דיוקן-עצמו עם כל הנושאים המועדפים עליו – העלמה, היין, הספרים, האב, הדרכים וכן הלאה).
גם תיאורי הנוף בשירים שנזכרו למעלה תואמים את תמונות הטבע של חבל לורין. גם פריטי בגדי-עם, כמו המטפחתה האדומה שתלהט של חמוטל ושמלתה האודמת, הם אופיינים למסורת המקומית (אפשר לראות אותם גם בצילומים עכשוויים). "בצורה זו, - כותב דן מירון, - הופך המשורר את השיר למעין אלבּוּם מרוכז, ספרותי-תמונתי, של נופי מרעה, פונדק, חורש, סוסים,.. שירי הדהירה וסיפורי תחנות-הדואר של אירופה-שלפני-הרכבות..." [5,91]
כנראה, גם הכבשה שהוא "ליטף והמשיך ללכת" ["עוד חוזר הניגון"] היא חיה מקומית.
(בכל מקום, הדרכים, החורשות והפונדקים אין להם שום קשר לארץ ישראל, שָם אלתרמן "עתיד היה להתגלות בעוד שנים ספורות כאוּרבאני שבמשוררי הדור" [4,68].)
כמו "פרסה", גם השם העברי העתיק-ימים חמוטל ללא ספק הוא רק מסווה די שקוף ותוספת האלמנטים של אוריינטליזם המקרבים את היצירה אל הקורא למענו היא נכתבה. על כך שחמוטל כחולת העיניים אינה עלמה יהודיה, אולי מרמז אלתרמן בשיר "היין" בצורה מעניינת: גֵּוֵךְ בָּר, חֲמוּטָל, כְּעִנְבָּר, חֲמוּטָל,/ וּכְבָרָק בִּרְקִיעֵי אֲדֹנָי. – זאת אומרת, אדונים שלי, לא שלךְ.
ה' – אלתרמן, כנראה, התאהב בנערה היפה ואפילו כעבור שלושים שנה עוד זכר את צחוקה הצלול (ב"פונדק הרוחות"). אפשר לשער שהאהבה הראשונה השפיעה על חייו האישיים בהמשך.
מנחם דורמן כותב : "בתקופתו הצרפתית... כתב אלתרמן עשרות שירים, מקצתם בפריס ומקצתם בנאנסי... בינהם שירים של חוויה ארוטית חריפה ויוצת-דופן, בבחינת chercher la femme בכל מקום... שנתפרסמו בשנים 1931 ו-1932 ב'כתובים' וב'גזית' ". [4,70] אלתרמן עצמו השאיר לנו כמה פרטים על פגישותיהם אי-שם בבוסתן מטולל : "חֲמוּטָל, חֲמוּטָל, אֶצְבָּעַיִךְ בַּטַּל..." ["היין"] היא נגעה עד עיניו, הוא נגע עד גֵוהּ וחש כאילו מכה חשמלית (היה זה חשמל סטטי מעינבר או זרם חשמל מברק הוא לא אומר). " הָעֵצִים שֶׁעָלוּ מִן הַטַּל, / נוֹצְצִים כִּזְכוּכִית וּמַתֶּכֶת..." ["בדרך הגדולה"]. בקיצור, אַשְׁרֵי אֲשֶׁר גָּמַע מֵחֲלָבָהּ הַקָּר ... ["מזכרת לדרכים"]
2. הסמל
השלישייה הדרך-הפונדק-הפונדקית מסמלת בשירי אלתרמן משנות שלושים-חמישים את החופש ואת שמחת החיים. על כך כותב דן מירון : "ההולך בדרכים... משוחרר לא רק מן הכבילות לקשרים אישיים או לקשרי המדינה והחברה אלא אף לקשרי התרבות..." [5,70-71] כאשר הלך אלתרמן בדרכי חבל לורין הוא חש את עצמו כמשורר-זמר נודד, הדומה לפראנסואה ויון. הנה, מעיד מנחם דורמן:
"נתן היה נהנה מאוד מפזמוני השאנסונרים... היה צוחק למשמע פזמוני-חשק-והיתול מפולפלים ... ובמיוחד אהב את גסויותיו של פראנסוּא ויוֹן, של אותו צרפתי מן המאה החמש-עשרה, בן-בלי-בית כל ימיו, "ואגאבונד", שכתב שירים ובלדות, גם גנב ורצח... שכחוהו עד שגילוהו מחדש בודלר, רימבו,ורלן, שנתן למד עכשיו את שירתם בשקידה (משהו מהם תירגם כעבור שנים מסםר)." [4,67]
בספר "עיר היונה" מתאר אלתרמן את עצמו כיהודי היושב בפונדק ומתבונן בסצינה מימי-ביניים:
הַיְּהוּדִי הַנִּשְׁקָף
מִמְּקוֹמוֹ וּמַחֲשֶׁה,
סְבוּךְ-שֵׂעָר וְחָזָק
כְּמוֹ יַעַר מוּאָר,
וְרוֹאֶה בַּפֻּנְדָּק
רַק מָשָׁל לְדָבָר. [הפונדק הישן]
גם הפונדקית היא סמל של שמחת החיים:
מוּל בַּצֹּרֶת יוֹמֵנוּ שָׂגַבְתְּ כְּמִפְלֶצֶת
שֶׁל יֹפִי, שֶׁל אֹשֶר, שֶׁל קַיִץ! ["ערב בפונדק-השירים הנושן וזמר לחיי הפונדקית"]
דן מירון כותב: "הנמענים הם העדה האידיאלית של המשוררים, שאלתרמן פונה אליה בתביעות ובהערות לעיתים קרובות בשיריו השונים, כגון שהוא דורש ממנה לשאת את שבחיה של "בת המוזג"..., או שהוא מודה בשמה "כי אולי לחינם את שירינו ניגנו...", ואף מצווה לה את חוקות השיר לפרטיהן, בפרק "הבקתה" שב"שיר עשרה אחים". [5,88-89] (ואולי מדבר לעצמו ועל עצמו בלבד).
עם זאת, כאשר הוא מזכיר את הפונדקית, לא פעם הוא מדגיש שמדובר בעלמה כפרית פשוטה.
הכול השתנה כאשר בשנת 1962 אלתרמן כתב את מחזהו "פונדק הרוחות". המגנט שמשך אותו בצעירותו לא איבד את כוחו, אבל החליף את קטביו. מה שהיה חיובי נהפך עם השנים לשלילי, וזה מצביע על התמורות שהתחוללו בנפשו וביצירתו של המשורר עם הזמן. הנה, איך מסכמים את זה המבקרים:
דן מירון במאמר "על שירת אלתרמן" :
"אם ביחסו לנעמי מתגלה המוטיב של האהבה עד אין-קץ, ואף עד מעבר לקץ, הרי שבפונדקית מבקש הוא רק את המגע החושני, או לפי עדותה שלה, רק את ה"קל"... חננאל מגלה ביחסו לנעמי ולפונדקית כאחת תכונות מובהקות של אהבה-שנאה... הקשרים הנקשורים בהן (כגון הקשר עם הפונדקית) הם חיצוניים ושטחיים. המקום, שבהם מתנהלים חיים אלה, הוא לעולם פונדק, מקום ארעי, תחנה בדרך. חננאל הוא גילומו של עובר-האורח האלתרמני הגדול. הוא סמלו של המשורר, הוא וידוי ואבטו-פורטרט כאחד... הפונדקית היא יצור אליגורי לגמרי, כולה ביטוי של רעיון ותו לא, מקסם-החושים הארוטי, נציגת החושני שבאהבה, מצטיינת בדבריה ובכל הופעותה בחוסר כל מוחשיות." [6,177-179,190]
ואלי שביד במאמר "על אם הדרך ('פונדק הרוחות')" :
"פגישת-הארעי על אם-הדרך. היא ממשית כל עוד היא נמשכת. אולם אין היא נושאת את הקודם ואינה כלולה באחר-כך.... והן זה הוא פשר הופעת-הפונדקית : היא נמצאת כשמתבוננים בה. אם אינה נראית – שוב אין היא קיימת. אין היא תובעת לא עבר ולא עתיד." [7,150]
כך או כך, נשארת הפונדקית בזיכרוננו כדמות חיה ובלתי נשכחת, שהיה לה מקום חשוב בשירים היפים ובנשמתו של המשרר הדגול.
מערכת הסמלים האלתרמניים התפתחה מנסיבות חייו האישיים. לבת-המוזג כסמל קדמה נערה חיה בשם "חמוטל".
3. chercher la femme
אם ההנחות הנ''ל נראות מבוססות למידת-מה, היה מעניין לברר כמה שאלות :
- האם נשמרו עד ימינו רשימות הסטודנטים במכון לחקלאות באוניברסיטה של נאנסי ממחזור שנות 1932-1931 (אולי גם ישנם צילומים)?
- כמה סטודנטים היו במחזור (אולי כ-70 גברים) ?
- הלא הייתה שם סטודנטית בשם חמוטל ?
- היכן הייתה חוות-הלימוד שלהם ?
- האם היה פונדק בו התכנסו סטודנטים באופן קבוע ?
- ואם כך הדבר, האם נשאר הפונדק בבעלות אותה המשפחה ? איך קראו לבת הפונדקי שנולדה בין 1905 ל-1910 (אולי גם ישנם צילומים) ?
כל השאלות האלה העליתי במכתב לקהילה היהודית של נאנסי שכתבתי בפברואר השנה, אך טרם קיבלתי תשובה.
מקורות:
1. – נתן אלתרמן. "כוכבים בחוץ", 1938
2. נתן אלתרמן. "עיר היונה", 1957
3. נתן אלתרמן. "פונדק הרוחות", 1962
4. מנחם דורון. "נתן אלתרמן. ארבעה פרקי ביוגרפיה", 1991
5. דן מירון. "מפרט אל עיקר", 1981
6. דן מירון. "ארבע פנים בספרות העברית בת ימינו",
7. אלי שביד "על שתי יצירות של אלתרמן" (במבחר מאמרי ביקורת, 1964)
|
|
|
|
|
|
|
|
|