| : |
|
נוצר ע"י דוד גוטרזון - מנהל האתר על 24 אוג 2013 22:12
מרתק!!
מאמרו של אלתרמן "על הבלתי-מובן בשירה" נכתב כבר ב- 1933 (ולמשקיעים מביניכם, ניתן למצוא אותו באתר זה) והחיבור הזה שעשית, אקי, נשמע לי הגיוני מאוד. שירתו הקאנונית (ה"רצינית" להבדיל משירי הזמר והפזמון) של אלתרמן רצופה באתגרים לקורא בה, ורובה ככולה נכתבה לאחר כתיבת המאמר הנ"ל. שירה זו מרתקת חוקרים עד היום שהופכים והופכים בה.
המסר העיקרי של אלתרמן לסופר או המשורר שאין לחשוש מכך ששיר לא יובן. "הן לפעמים, על-ידי הברקה אחת של הסופר, או על-ידי רגע כושר, רגע של מצב-רוח אחד של הקורא, נעשה שיר בלתי-מובן שקוף כזכוכית" (זו אחותה הגדולה של הזגוגית ששמה צלול משמותינו, זו שביכולתה להפריד בין הרעש לאור, כפי שלמדנו ב"שדרות בגשם")
לפי אלתרמן בספרות אין מובן או בלתי מובן, יש אמנות וחוסר אמנות. ועל השיר המובן כתב כך "נער היטב-היטב את השיר המובן, ונשרה מעליו הבאנאליות ובידך לא יישאר אלא השקר".
ברור כי אלתרמן חקר ודרש בספריו של הרמב"ם כמו גם ספרים נוספים מהתחום של פילוסופיה יהודית של ימי הביניים וספרי חסידות. לאחר מותו נמצאו בספרייתו הספרים "מורה נבוכים" ו-"משנה תורה" של הרמב"ם בכמה מהדורות! בספרייתו נמצאו גם הספרים "ספר מנורת המאור", "ספר העיקרים", "חובות הלבבות", "באר החסידות", "ספר שערי חסידות", "ליקוטי אמרים - תניא", "רבנו הצמח צדק" חלק מהם במספר מהדורות, כולל הערות שוליים שכתב אלתרמן בחלק מהם.
"על הבלתי- מובן בשירה" בקישור הזה:
http://www.alterman.org.il/LinkClick.aspx?fileticket=FQ_6d15HPPo%3d&tabid=98&mid=461 |
| שם משתמש: |
|
|
|
| קוד אבטחה: |
|
|
|
| נושא: |
|
RE: אלתרמן ומורה הנבוכים |
|
| הודעה: |
|
|
|
|
|
|
| סקור נושא |  | |
דוד גוטרזון - מנהל האתר
 |
| 24 אוג 2013 22:12 |
|
מרתק!!
מאמרו של אלתרמן "על הבלתי-מובן בשירה" נכתב כבר ב- 1933 (ולמשקיעים מביניכם, ניתן למצוא אותו באתר זה) והחיבור הזה שעשית, אקי, נשמע לי הגיוני מאוד. שירתו הקאנונית (ה"רצינית" להבדיל משירי הזמר והפזמון) של אלתרמן רצופה באתגרים לקורא בה, ורובה ככולה נכתבה לאחר כתיבת המאמר הנ"ל. שירה זו מרתקת חוקרים עד היום שהופכים והופכים בה.
המסר העיקרי של אלתרמן לסופר או המשורר שאין לחשוש מכך ששיר לא יובן. "הן לפעמים, על-ידי הברקה אחת של הסופר, או על-ידי רגע כושר, רגע של מצב-רוח אחד של הקורא, נעשה שיר בלתי-מובן שקוף כזכוכית" (זו אחותה הגדולה של הזגוגית ששמה צלול משמותינו, זו שביכולתה להפריד בין הרעש לאור, כפי שלמדנו ב"שדרות בגשם")
לפי אלתרמן בספרות אין מובן או בלתי מובן, יש אמנות וחוסר אמנות. ועל השיר המובן כתב כך "נער היטב-היטב את השיר המובן, ונשרה מעליו הבאנאליות ובידך לא יישאר אלא השקר".
ברור כי אלתרמן חקר ודרש בספריו של הרמב"ם כמו גם ספרים נוספים מהתחום של פילוסופיה יהודית של ימי הביניים וספרי חסידות. לאחר מותו נמצאו בספרייתו הספרים "מורה נבוכים" ו-"משנה תורה" של הרמב"ם בכמה מהדורות! בספרייתו נמצאו גם הספרים "ספר מנורת המאור", "ספר העיקרים", "חובות הלבבות", "באר החסידות", "ספר שערי חסידות", "ליקוטי אמרים - תניא", "רבנו הצמח צדק" חלק מהם במספר מהדורות, כולל הערות שוליים שכתב אלתרמן בחלק מהם.
"על הבלתי- מובן בשירה" בקישור הזה:
http://www.alterman.org.il/LinkClick.aspx?fileticket=FQ_6d15HPPo%3d&tabid=98&mid=461 |
|
|
|
|
אקי
|
| 18 אוג 2013 10:20 |
|
בעקבות סודותיו של מורה הנבוכים
מאת ד"ר מיכה גודמן
לאחרונה סיימתי לקרוא ספר מצויין ומעורר השראה ששמו "סודותיו של מורה הנבוכים".
הספר מנתח לאורך ולרוחב את יצירתו המורכבת והכבדה של הרמב"ם ומגיש לנו תבשיל ניחוחי.
לי באופן אישי היתה כאן חווייה מיוחדת ועל כך אני בא לספר.
ניתוחו האינטליגנטי של גודמן, קלע להפליא להרגשתי הישנה כי יש קשר אמיץ בין הגותו של הרמב"ם לבין הגותו של אלתרמן כפי שעולה משירתו.
כשבאים לדבר על הקשר הזה, אפשר להתחיל מכל מיני פינות, ואני בחרתי במושג "יחיד מעולה".
דמותו של אלתרמן עולה מכמעט כל רבדיו של המושג הרמב"מי הזה. הן ביחידותו, הן במאפייניו כשוחר דעת אובססיבי, הן באופן שבו הוא תופס את עצמו, כשוחר בלתי נלאה של "דעה את ה'" (השי"ת במובן הרחב. מי או מה שזה לא יהיה), וגמור (וזה הדמיון הדרמטי ביותר) באופן שבו הוא מנחיל את רעיונותיו לקוראיו.
הרעיון הבסיסי שאת האמת על אלוהים (או "על מה שמעבר") אין לדעת, עובר כחוט השני ביצירות שני היחידים המעולים האלה.
יותר מזה, גם השיטות שבהן עליו להנחיל את הרעיון הזה (ליחידים מעולים אחרים, בלבד!), גם הן דומות להפליא. עד כדי כך דומות, שקשה להימנע מהמחשבה שאלתרמן מתכתב עם הרמבם ברבות מיצירותיו החשובות.
במקום נדיר אחד עולה השקפתו זו של אלתרמן אל פני השטח.
אני מתכוון לטענתו המפורסמת כי שקיפותו המוחלטת של שיר "בלתי מובן" שלו, יכולה להיות מושגת אולי רק בקריאה נדירה אחת של קורא נדיר אחד.
גודמן משכיל לארגן ולסדר ולהגיש לקורא את תובנותיו של הרמבם בעניין זה.
הכיצד מקפיד הרמבם לומר דבר אחד, ולאחר פרקים אחדים לסתור אותו לגמרי.
איך הוא מסווה את התרגילים האלה היטב, איך הוא מסיח את דעתו של הקורא, כדי לדאוג שרק יחידים מעולים (אינטליגנטיים, בעלי יושר אינטלקטואלי, חרוצים, נחושים, סקרנים וכו')ישכילו לפצח את החידה. רק כאלה ראויים בעיניו לפרס הגדול של הידע הסופי, אותו הצפין עבורם ב"מורה הנבוכים".
כל כך אלתרמני!
ואולי אלתרמנית מכל – היא העובדה שאפילו בסוף בסוף, ב"שער החמישים" הרמב"מי, במעבה הפרדס הרמב"מי, הפרס הגדול הוא התשובה ש ... אין תשובה. שעלינו להכיר בכך שלשאלות הגדולות – אין ולא תיתכן תשובה ויש לחיות עם הספק הנצחי הזה.
ואם כך, אם תשובה לא תיתכן, לשם מה לנסות ולחקור?
עונה הרמבם שעבור היחיד המעולה זוהי הדרך הנכונה לחיות.
כי עצם השאיפה לחקור ולדעת היא היא אלוהים. זהו מרכיב האלוהי שבאדם.
אבל כאן כבר נכשלתי בקביעת מסמרות על כרעי תרנגולת, ואני נחפז לתקן
שכן, אצל הרמבם גם זה מוטל בספק. הוא איננו "עונה" כך, אלא רק מציע את האפשרות הזאת. ומיד (שוב: באופן כל-כך אלתרמני) הוא סותר את עצמו ומציע אפשרות אחרת. הפוכה.
סוף דבר: החקירה משאירה אותנו במבוכה, ומתוך המבוכה מציע הרמבם שלוש אפשרויות פעולה:
- זינוק מיסטי אל ה"מעל ומעבר"
- זנוק פוליטי אל שליחות אנושית (להיות מנהיג, או נביא של הציבור)
- זינוק תרפי
במה בחר היחיד המעולה אלתרמן? את זה אני משאיר לקורא היקר.
וּלְהַיָּחִיד המעולה מיכה גודמן.
תֵיתֵי לך. עשית עבודה נהדרת.
אמנם עברת על בקשתו המפורשת של הרמבם, שדרש מקוראו המשכיל, שלא "לגלות את הסוף" אם ירד לסוף דעתו של הרמבם.
אבל הרי גם כאן אפשר "לגלות פנים אחרות", לחשוב על תרתי דסתרי בדברי הרמבם.
|
|
|
|
|
|
|
|
|