| : |
|
נוצר ע"י על 05 נוב 2016 20:22
לפתע התגלגלתי לכאן.
תודה רבה, אדולף.
לא הכרתי את האפיזוד הזה. ברגע הראשון התרגשתי קצת. הזדמנות לצוהר ולו קטן לתוך סדנת המשורר.
נדמה לי שהמסתורית והמרגשת ביותר עבור כל קורא שירה עברית.
אלא שבמרוצת הקריאה התחלפה התרגשותי באכזבה קלה.
נדמה ששוב "אל לב הזמר נשברה העט" - הכותבת את האיגרת.
ובעצם אלתרמן עצמו שיטה בנו (וגם בלאה גולדברג) בלי ספק.
אלתרמן מציע לוותר על בית שלם? ועוד מקלאסיקה כמו "ליל קיץ"? נו באמת.
עוד מעט יביאו לנו מכתב מתפורר מאת המחבר המקראי המציע לוותר על המילים: "בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ". לא שאין מדרשים גם על מילים אלה. אבל למחוק?
גם המילים "תודה לך לאה", נראות כמריחה, צר לי לאמר.
ומכאן לבקשה של אלתרמן לשנות את התרגום בשורות "במגלב זהב..." וכו'.
וההנמקה? "נו באמת" על "נו באמת".
כתבתי כאן לפני זמן די רב בפוסט (וגם פתיל) בשם "רוע ירקרק" על מה שמעוררת בנפשי הקריאה בשיר "ליל קיץ". הימים חולפים שנה עוברת, וזה לא משתנה אצלי. אז כעתה מדובר ב"רוע ירקרק". ההנאה המפלצתית שמעורר הדימוי "במגלב זהב, פנס מפיל אפיים עבדים שחורים לרוחב הרציף" היא חלק בלתי נפרד מהעניין.
אגב, המוטיב איננו נדיר כלל. ראו למשל ציוריו (וגם סיפוריו) של ברונו שולץ על אדלה שלו, ורבים רבים אחרים.
בלי המוטיב הזה אין לתאר ספרות כלל, וזה כולל גם את חז"ל, לדורותיהם.
מי שיחתוך את זה מהשיר יעשה מעשה שלא ייעשה.
גם העבדים השחורים הם חלק מהעניין. עוד יעברו מאות ואלפי שנים עד שהפוליטיקלי קוֹרֶקְטְנֵס יבער את הנגע הזה מנפש האדם, אם בכלל יצליח בכך. בנשיא שחור (למחצה !) אחד - אין די. |
| שם משתמש: |
|
|
|
| קוד אבטחה: |
|
|
|
| נושא: |
|
RE: אלתרמן-גולדברג-ליל קיץ |
|
| הודעה: |
|
|
|
|
|
|
| סקור נושא |  | |
אקי
 |
| 06 נוב 2016 14:26 |
|
עוד אגב:
את ההחמצה בגירסה של כספי, אולי אפשר היה לתקן במקצת ע"י ליהוק אחר של המבצע(ת).
לנתנאלה אין הדיקציה הדרושה.
אחרי שהדיקציה המפוארת שהביאו לכאן דור הנפילים (הרוסיים דוקא!) של הבימה והקאמרי - הלכה בדרך כל בשר, נשארנו עם דור של צעקנים בעיקר, וגם זה רק בסיוע של מערכת הגברה אלחוטית.
היחידים שאני מעלה על דעתי כמתאימים לאתגר כזה הם אילי גורליצקי, ויוסי בנאי המנוח. אצלם יכולת לחוש ב"בוהק הסכין בעין החתולים", וב"רתיחת מטמון בקצף השחור", גם מבעד ללחן ראוי. |
|
|
|
|
אקי
|
| 06 נוב 2016 14:09 |
|
שלום גם לך. ושוב תודה.
נעשו שני נסיונות כאלה, שאני מכיר. אף אחד מהם לא מתקרב למה שביקשת.
1) מתי כספי:
https://www.youtube.com/watch?v=0eqoGzLUOBc
בביצוע של נתנאלה.
לחן לא רע, אבל החמצה טוטלית של הצד התימאטי.
הרוע המרומז נעלם כליל ונתנאלה מעלימה גם את המצלול (נוטף הארס והדם כמעט) של אלתרמן. איפה כל השי"נין השורקניות, הסמ"כין התוססות, הרי"שין המגרגרות וכו' וכיו"ב.
יוק!
נדמה שכספי חשב שהוא מלחין את חלום ליל קיץ של שיקספיר, אבל ללא פוק ושאר השדונים.
אומנם בבית השני מתעורר שם משהו, אבל נדמה לי שכוונת כספי היתה לקצב של שעון "הזמן". בעוד שאצל אלתרמן העיקר הוא צלצול ההשכמה: "הלב צלצל אלפיים"! הזמן הוא "רחב רחב" בדומה לדומית השמים.
2) שלום חנוך:
https://www.youtube.com/watch?v=28ufM0SKgug
בביצוע של חנוך עצמו.
כאן כבר יש הרבה יותר רוע ושטניות, ויש גם נסיון לשלב את השקט והחולמנות של "השמיים", בדרך די מותחכמת.
אומנם אצל אלתרמן העיקר בשקט של השמיים הוא האדישות שלהם. הקור המקפיא. ולא אידיליה רכה. את זה אני לא מוצא אצל חנוך.
קשה לי להאמין שנזכה אי-פעם למה שביקשת. אולי סשה ארגוב, אילו חי מספיק זמן, היה מוליד משהו כזה בהברקה גאונית. גם יוני רכטר מבליח לפעמים עם משהו כזה.
|
|
|
|
|
אדולף גומן
|
| 06 נוב 2016 10:10 |
|
| שלום, אקי! ואני כל הזמן מחכה שיקום מלחין אשר יהיה מסוגל להלחין את השיר המצמרר הזה ברמה שווה. |
|
|
|
|
אקי
|
| 05 נוב 2016 20:22 |
|
לפתע התגלגלתי לכאן.
תודה רבה, אדולף.
לא הכרתי את האפיזוד הזה. ברגע הראשון התרגשתי קצת. הזדמנות לצוהר ולו קטן לתוך סדנת המשורר.
נדמה לי שהמסתורית והמרגשת ביותר עבור כל קורא שירה עברית.
אלא שבמרוצת הקריאה התחלפה התרגשותי באכזבה קלה.
נדמה ששוב "אל לב הזמר נשברה העט" - הכותבת את האיגרת.
ובעצם אלתרמן עצמו שיטה בנו (וגם בלאה גולדברג) בלי ספק.
אלתרמן מציע לוותר על בית שלם? ועוד מקלאסיקה כמו "ליל קיץ"? נו באמת.
עוד מעט יביאו לנו מכתב מתפורר מאת המחבר המקראי המציע לוותר על המילים: "בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ". לא שאין מדרשים גם על מילים אלה. אבל למחוק?
גם המילים "תודה לך לאה", נראות כמריחה, צר לי לאמר.
ומכאן לבקשה של אלתרמן לשנות את התרגום בשורות "במגלב זהב..." וכו'.
וההנמקה? "נו באמת" על "נו באמת".
כתבתי כאן לפני זמן די רב בפוסט (וגם פתיל) בשם "רוע ירקרק" על מה שמעוררת בנפשי הקריאה בשיר "ליל קיץ". הימים חולפים שנה עוברת, וזה לא משתנה אצלי. אז כעתה מדובר ב"רוע ירקרק". ההנאה המפלצתית שמעורר הדימוי "במגלב זהב, פנס מפיל אפיים עבדים שחורים לרוחב הרציף" היא חלק בלתי נפרד מהעניין.
אגב, המוטיב איננו נדיר כלל. ראו למשל ציוריו (וגם סיפוריו) של ברונו שולץ על אדלה שלו, ורבים רבים אחרים.
בלי המוטיב הזה אין לתאר ספרות כלל, וזה כולל גם את חז"ל, לדורותיהם.
מי שיחתוך את זה מהשיר יעשה מעשה שלא ייעשה.
גם העבדים השחורים הם חלק מהעניין. עוד יעברו מאות ואלפי שנים עד שהפוליטיקלי קוֹרֶקְטְנֵס יבער את הנגע הזה מנפש האדם, אם בכלל יצליח בכך. בנשיא שחור (למחצה !) אחד - אין די. |
|
|
|
|
אדולף גומן
|
| 28 מרץ 2014 22:26 |
|
שלום, יוסי!
נדמה לי, שאלתרמן זלזל בכישרונה של גולדברג, לכן לא מדבר אליה ברצינות.
הוא, כמובן, לא היה מסכים למחוק ולו מלה אחת משירו, כי חשב הרבה לפני שכתב אותה, כל מלה. קשה למצוא משורר קפדני ממנו.
גם אין חדש בכך כי לא תמיד משוררים גדולים הם מתרגמים מושלמים. דוגמה - אלכסנדר פן. תרגומיו מעברית לרוסית הם לא תמיד יצירות מופת. אלה הם עיסוקים שונים. יש לי חבר ששואל אותי למה אני לא כותב שירים אם אני מסוגל לתרגם? ואני עונה לשאלתו בשאלה: למה אתה לא כותב סוויטות א-לה באך כאשר אתה יודע לנגן צ'לו? |
|
|
|
|
יוסי גלובינסקי
|
| 27 מרץ 2014 12:17 |
|
אדולף שלום
תודה על מה שכתבת. השליטה שלך בשתי השפות נותנת לך ייתרון עצום בהבנה של מה שקרה אז בין אלתרמן לגולדברג.
אני מסיק ממה שכתבת מסקנה אחת. לפני כן רקע - במהדורה העברית של כוכבים בחוץ אלתרמן הקפיד על "קוצו של יוד". כאן בתרגום הרוסי - הוא מוכן לוותר על בית שלם!זה אומר לדעתי שבשירים בעברית שזורות כוונות עמוק מתחת לפני השטח (כפי שהוא מציין במאמרו על הבלתי מובן בשירה המודרנית) שממילא אין סיכוי להבינן בשפה זרה ולכן בית יותר בית פחות (זלזול לא נורמלי לדעתי מצד המחבר שבטח שתל את הלב של לאה גולדברג בעומק הבטן)- לא מעלה ולא מורדי - אלא כדברי זך - זיקוקין דינור צבעוניים של מילים.
כל טוב
יוסי |
|
|
|
|
אדולף גומן
|
| 20 מרץ 2014 11:41 |
|
על השיר "ליל קיץ" מאת נתן אלתרמן במקור ובתרגום לרוסית על-ידי לאה גולדברג
1. להלן מובא קטע מהספר של א''ב יפה "לאה גולדברג. תווי דמות ויצירה" (ת-א, "רשפים", 1994, עמ' 285-283):
שתי האגרות האחרונות שבתיק נוגעות לנסיונה רב-העניין של לאה גולדברג לתרגם משירי אלתרמן לרוסית *. עד כמה שידוע לנו, כתבה לאה שירים רק בעברית, משחר נעוריה. אמנם, ידיעתה את השפה הרוסית היתה עמוקה ומושלת, לא רק באשר זו היתה השפה השניה שלה, אולי אפילו לשון-הקריאה הראשונה במעלה, משום זיקתה לספרות הרוסית הגדולה של המאה הי''ט. אך, קשה היה להעלות על הדעת שהיא תוכל לתרגם בצורה כה מושלמת שירים של אלתרמן לרוסית. אולי ניתן להסביר את יכולתה לתרגם דווקא שירים אלה בכך שאלתרמן הושפע בעיצוב הפואטיקה שלו (בעיקר בראשית דרכו) מן האימאז'יניזם הרוסי ומשירתו של פסטרנאק במיוחד.
אלתרמן לא חסך מלים להביע את התפעלותו מרמת התרגום ולשונה הרוסית העשירה והמדוייקת של המתרגמת. הוא ביקש מלאה רק תיקון קטן בבית השני של השיר "ליל קיץ", ולפי הנוסח שלפנינו, שהוא כנראה הנוסח המוגמר, היא אכן עשתה את התיקון המבוקש, אם כי הדבר היה כרוך סשינויים יסודיים בתרגום של הבית הזה. בסוף נאגרת, שוב מתנצל אלתרמן על איזו פגיעה שפגע בעבר (הקרוב) בלאה, והוא מביע תקוותו כי חידוש הקשרים ביניהם יסלק את "החיץ המפריד, שכן הוא באמת דק מאד ומיותר מאד".
לאה יקרה,
התרגומים נפלאים. איזו רוסית תמירה וחזקה! כשאני קורא במכתבך שזה נסיון ראשון שלך, אני שמח גם ששני שירים ישנים אלה שלי זכו להיות עילה מקרית שגילתה יכולת חדשה זו אצלך. תודה לך, לאה.
הנני מבקש אותך רק, אם אפשרי הדבר, לתקן תיקון אחד, ולא מפני שהתרגום אשם במשהו, אלא מפני שהמקור הוא שחטא בשעתו. שתי השורות האחרונות של הבית ב' בשיר "ליל קיץ" ("במגלב זהב" וכו') צורמות אותי כשאני נתקל בהן, מחמת שענין המגלב המונף מעורר בה הנאה מן הצבעים של הזהב והשחור. תמיד יש לי חשק לתקן כאן משהו כדי להחליש לפחות את רושם הצרימה הזאת. הייתי מבקש, איפוא, שתחליפי בתרגומך את התיבה חלשצ'ות [מצליפים] במשהו סטאטי יותר, ואולי גם את קנוטום [בשוט], במשהו פחות בולט. אילו השמטת בכלל את הבית הזה הייתי מודה לך עוד יותר.
אשר להדפסה – ברור שאת רשאית למסרם לדפוס.
ועכשיו אומר לך עוד משהו:
בשל רשלנות ועצלות שלי פגעתי בכמה הלכות ידידות אלמנטריות ובשל כך גבה כמין חיץ בינינו.
האמיני לי, לאה יקרה, כי לבי הוגה לך כתמיד הרבה ידידות ואהבה.
ייתכן כי התכתבות קצרה זו שבינינו תסייע להרוס את החיץ המפריד, שכן הוא באמת דק מאד ומיותר מאד.
שלך נתן 23.2.61
האגרת האחרונה שבצרור הזה נכתבה כשבועיים אחרי קודמתה ואף היא מתייחסת לעניין התרגומים. הוא מתנצל על הטירחה שהטיל עליה בבקשתו הקודמת ומסביר מדוע היה הדבר כה חשוב בעיניו. ושוב הוא מבקש תיקון נוסף, בשתי השורות החדשות, אם כי אינו נלאה הלהביע את התפעלותווווו מעבודתה של לאה גולדברג בתרגומים אלה.
לאה יקרה,
בענין "שתי השורות" מצאת את המוצא הטוב ביותר, נתת משהו מצויין משלך ומנעת בעדי מלהימאס עליך בהתערבות טרדנית.
נדמה לי כי מימי לא הערתי הערות למתרגמים. באמת לא איכפת לי איך אני "מתקבל" בלשון אחרת. אם הטרדתי אותך הפעם – אף שהתרגומים הם נפלאים באמת – עשיתי זאת מפני שהתרגומים הללו עשויים להתגלגל לרוסיה והיה חבל לי שאיזה קורא יהודי (אולי גם צעיר ובעל טעם) יקבל, בתוך המעט המגיע אליו מכאן, ציור זה של אותו "מגלב זהב" וכו' שאינו יכול שלא לעורר בלב קורא כזה, רושם דוחה (ובכך אני מזדהה אתו) מחמת הנימה של האסתטיות הליטראטית המספרת על משחק הצבעים הנוצר על ידי מכשיר שימושי כמו שוט שעה שהוא צולף ומכה. לא הברוטאליות שמצאת כאן (לשבח) היא המפריעה, אלא צירופה עם נחת ספרים הטרקלינית המעריכה את המראה.
מטעם זה אולי כדאי לשנות את שתי השורות החדשות – את המלה צ'רנוקוז'י [שחור העור] המעוררת עכשיו אסוציאציות שינן מתקשרות עם שלשלאות זהב.
ומה שנוגע לשאר תיקונים שלך – אני פשוט מתפעל מהם.
וכל טוב לך , לאה,
וסלחי על ההטרדה והטורח
שלך נתן 6.3.61
2. בכבנתי להעיר כמה הערות לגבי השיר עצמו של אלתרמן ולגבי תרגומו לשפה הרוסית על-ידי לאה גולדברג. אך תחילה – המקור והתרגום בתרגום מילולי חזרה לעברית:
המקור
לֵיל קַיִץ
דּוּמִיָּה בַּמֶּרְחָבִים שׂוֹרֶקֶת.
בֹּהַק הַסַּכִּין בְּעֵין הַחֲתוּלִים.
לַיְלָה. כַּמָּה לַיְלָה ! בַּשָּׁמַיִם שֶׁקֶט.
כּוֹכָבִים בְּחִתּוּלִים.
זְמַן רָחָב, רָחָב. הַלֵּב צִלְצֵל אַלְפַּיִם.
טַל, כְּמוֹ פְּגִישָׁה, אֶת הָרִיסִים הִצְעִיף.
בְּמַגְלֵב זָהָב פַּנָּס מַפִּיל אַפַּיִם
עֲבָדִים שְׁחוֹרִים לְרֹחַב הָרָצִיף.
רוּחַ קַיִץ שָׁטָה. עֲמוּמָה. רוֹגֶשֶׁת.
עַל כִּתְפֵי גַנִּים שְׂפָתֶיהָ נִשְׁפָּכוֹת.
רֹע יְרַקְרַק. תְּסִיסַת אוֹרוֹת וָחֶשֶׁד. רְתִיחַת מַטְמוֹן בַּקֶּצֶף הַשָּׁחֹר.
וְהַרְחֵק לַגֹּבַהּ, בִּנְהִימָה מֻרְעֶבֶת,
עִיר אֲשֶׁר עֵינֶיהָ זֹהַב מְצֻפּוֹת,
מִתְאַדָּה בְּזַעַם, בְּתִמְרוֹת הָאֶבֶן,
שֶׁל הַמִּגְדָּלִים וְהַכִּפּוֹת. תרגום מילולי מרוסית לעברית לתרגום של לאה גולדברג לרוסית
ליל קיץ
דּוּמִיָּה בַּמֶּרְחָב מַרְעִישָׁה יוֹתֵר מֵהַסוּפָה,
וּבֹהַק הַסַּכִּין בְּעֵינַיִים שֶׁל הַחֲתוּלִים.
לַיְלָה. כַּמָּה לַיְלָה ! כּוֹכָבִים בְּשֶׁקֶט,
כְּמוֹ בְּאֵבוּס, שׁוֹכְבִים בַּשָּׁמַיִים.
זְמַן רָחָב. לְשָׁעוֹת קַל לִנְשׁוֹם.
טַל, כְּמוֹ פְּגִישָׁה, אֶת הַמַּבָּט הִצְעִיף.
לְמִרְצָף הִפִּיל פַּנָּס עֲבָדִים לֵילִיִּים,
בְּהִנִיפוֹ אֶת שֶׁבֶט הַזָּהָב.
רוּחַ שְׁקֵטָה רוֹגֶשֶׁת, כְּמוֹ רַכָּב קַל
בָּ אָ ה בִּדְהִירָה, פָּרְעָה אֶת הַשִׂיחִים,
נִצְמֶדֶת לְכַעַס הַיָּרוֹק שֶׁל הַגִּינוֹת.
הַמַּטְמוֹן מִיתַמֵר בַּקֶּצֶף שֶׁל אֲפֵלָה.
הָעִיר עוֹלָה יוֹתֵר וְיוֹתֵר רָחוֹק לַגֹּבַהּ
עִם צִיפּוּי בְּזָהָב שֶׁל הָעֵינַיִים. בִּנְהִימָה לְלֹּא מִילִים
אֲבָנִים מְאַדוֹת זַעַם וְרַעַב
שֶׁל הַמִּגְדָּלִים הַגַּגוֹת וְהַכִּפּוֹת.
הבית הראשון
כל הספר של אלתרמן "כוכבים בחוץ" כתוב לפי כללי צורת הסימפוניה במוסיקה הקלאסית.** גם השיר "ליל קיץ" נוהג על-פי הם וכאילו מהווה חלק ראשון של סימפוניה – אלגרו בכללי הסונטה: הוא מתחיל באקספוזיציה (הצגה ראשונה קצרה) של שני נושאים – הראשי (נמרץ, מז'ורי - העיר) והצדדי (יותר שלו, מינורי - השמיים). הנושא הצדדי חייב להיות ניגוד כלפי הנושא הראשי. לאחר-מכן בא שלב התפתחות הנושאים בנפרד, ובסוף הם מתנגשים זה בזה. יכולים להיות נושאים נוספים (כאן – הזמן)***.
העיר מתוארת בשתי השורות הראשונות של הבית בתור משהו שיש בו סכנה: הדומייה מלאה שריקות, בוהק הסכין בעין החתולים. השמיים, להיפך, שקטים ושלווים. כל הכוכבים כרוכים בחיתולים.
בין שני הנושאים מתנגב נושא נוסף: מישהו (כנראה – דובר בשיר) מבטא משפט שיש לו אופי שונה מאחרים: הוא כולל לא תמונה אלא רגש שעדין אי-אפשר לזהות אותו: לַיְלָה. כַּמָּה לַיְלָה !
השורה האחרונה של הבית הראשון במקור קצרה משאר השורות. דבר זה גורם להיווצרות של אתנחתא ומטרתה להדגיש כי ההצגה הסתיימה ומתחיל שלב התפתחות הנושאים. (בתרגום טכסיס זה לא בא לידי שימוש). ***
הבית השני
בית זה נראה לאלתרמן יותר בעיתי מכל האחרים; הוא אפילו מציע לגולדברג למחוק אותו מהשיר. לפי בקשותיו של המשורר גולדברג עושה שינויים בבית כאשר היא מתרחקת יותר ויותר מהמקור.
תחילה מתפתח דווקא הנושא השלישי – הנושא של תפיסת הלילה על-ידי הדובר בשיר. הוא מבטא אותה עכשיו במילים אחרות: זְמַן רָחָב, רָחָב. ושוב אנחנו לא יודעים אם הוא מרוצה מזה ואם לאו. גולדבר חושבת שהוא מרוצה, והמשפט הבא בשורה הראשונה הַלֵּב צִלְצֵל אַלְפַּיִם מתרגמת כך: לְשָׁעוֹת קַל לִנְשׁוֹם (אילו לא הדובר אלא הזמן עצמו מבטא את רגשותיו).
אבל כאן מתהווה שאלה: למה הלב "צילצל" ולא פעם או דפק? כנראה, הלב מדומה לפעמון מגדל-השעות העירוני. אלפיים פעימות בקצב רגיל שלו הלב יכול לפעום במשך 40-30 דקות, אך אם מדובר בשעון המגדל, לאלפיים פעימות יידרשו יותר מתשע יממות. זאת אומרת, לדובר בשיר הלילה נראה כאין-סופי. (חבל שמטפורה נפלאה זו נעלמה מהתרגום).
לכן, אפשר להניח שהרגש הבוטא במשפטים האלה הוא לא נעים, ולא קל לדובר בשיר לנשום באווירה כזאת. הוא לא נמצא בשמיים השקטים והשלווים, אלא בעיר למתוארת להלן כריכוז הרוע.
גם השורה השנייה דורשת הסבר. מה מובן המשפט טַל, כְּמוֹ פְּגִישָׁה, אֶת הָרִיסִים הִצְעִיף? כנראה, הטל מדומה לדמעות השמחה בשעת פגישה מיוחלת שהן מטשטשות, מערפלות את הראייה. אבל, כנראה, בלילה הטין-סופי הזה לא הן, אלא טל הבדידות מכסה את ריסיו, ומכאן – אפשר להניח שהדובר לא כל כך מאושר במה שהוא רואה ומה שעובר עליו.
הופעת המשפט טַל, כְּמוֹ פְּגִישָׁה, אֶת הָרִיסִים הִצְעִיף תהיה מובנת יותר אם נניח שבמילים כּוֹכָבִים בְּחִתּוּלִים אלתרמן מתכוון ל"כוכבים בלוט הערפל" (השמיים נסגרים מול עיר-הפשע). אז צעיף הדמעות (או טל) המטשטש את המבט נראה כהמשך של אותה התמונה. יכול להיות ואלתרמן חשב על המילה הרוסית pelená שלה יש כל שלוש ההוראות האלה – חיתול (pelená קטנה), לוט הערפל, דוק הדמעות המטשטש את הראייה. ****
החל מהשורה השלישית של הבית השני, מתפתח נושא ראשי – נושא העיר. הפיתוח נעשה לא רק לפי הרעיון של האימז'יניסטים (העיקר הוא אימג', דמות), אלא גם לפי רעיון של הסימבוליסטיפ שמהם ספג אלתרמן החל מאידיאות רבות (העיקר הוא סמל). החל מוורהארן ובודלר, ראו סימבוליסטים בעיר הלילית את הרוע המושך, המעוות כל דבר שהוא אתי או אסתטי.
אלתרמן לא היה שבע רצון מהתיאור שלו הכולל משחק צבעים – שחור ושל זהב – בסצינה עם הפנס-בעל העבדים האכזרי. נדמה לו, למשורר שיש כאן גילוי של טעם רע (ועוד יגיע לרוסיה! ומה לגבי הקורא הישראלי? הנימוק לא נראה רציני במיוחד). אך הוא חוזר למשחק צבעים זה גם בבתים הבאים: בַּקֶּצֶף הַשָּׁחֹר... עֵינֶיהָ זֹהַב מְצֻפּוֹת. זאת אומרת, לא ההשוואה היא חטא (שאלה של טעם), אלא חזרה לאותם מילים בשיר, שרצוי שלא יקרה.
אלתרמן ביקש מגולדברג גם להחליף את עֲבָדִים שְׁחוֹרִים במשהו אחר (כבר בשנת 1961 לא היה זה פוליטיקלי קורקט!)
אלתרמן אפילו ביקש למחוק כל הבית, אך אזי השיר היה מאבד את המטען הרגשי שלו ולא יישאר כלום חוץ מתמונה חסרת כל קשר אנושי.
הבית השלישי
רוּחַ קַיִץ שָׁטָה. עֲמוּמָה. רוֹגֶשֶׁת.
עַל כִּתְפֵי גַנִּים שְׂפָתֶיהָ נִשְׁפָּכוֹת.
אפשר לפרש את הרוח כדמות אישה שמחפשת קירבת גברים, עוד פן אחד של העיר המקולקלת. לא כך רואה את התיאור לאה גולדברג. היא מתארת
רוּחַ שְׁקֵטָה רוֹגֶשֶׁת, כְּמוֹ רַכָּב קַל
בָּ אָ ה בִּדְהִירָה, פָּרְעָה אֶת הַשִׂיחִים,
ומשום-מה
נִצְמֶדֶת לְכַעַס הַיָּרוֹק שֶׁל הַגִּינוֹת.
בשפה הרוסית "רוח" – מילת מין זכר, לכן בתרגום הרמז הארוטי של הבית נעלם.
כאן כדאי לשים לב לטכסיס חשוב של אלתרמן. למען הדגשת איןסוף של הלילה הוא מתאר כל התמונה כסטאטית לגמרי. תנועות שהיו, כבר הסתיימו (הלב צילצל, הטל הציף...) או מתחוללים ללא שינוים (הרוח שטה, הפנס מפיל, האבנים מאדות...). ולרוב שמות-עצם לא נצמד שום פועל בכלל. מעניין הדבר, גם מגולדברג אלתרמן מבקש: "שתחליפי בתרגומך ... במשהו סטאטי יותר"
הבית הרביעי
כמו שנהוג בסונטה, מתרחשת התנגשותם של שני הנושאים.
הנושא הצדדי לא זכה לפיתוח כי השמיים העדישים נשארים מאחרי לוט הערפל. אך עכשיו מתברר שהוא באמת מהווה ניגוד כלפי הנושא העיקרי, הראשי: דווקא לשמיים משליכה העיר כל טענותיה, זעקת רעב וזעם.
בסוף התרגום אי-דיוק קטן מחליש את התיואר: לא האבנים מאדות את הכעס שלהן לשמיים, אלא העיר מאדה את אבניה.
ולאלה שקוראים רוסית הנה התרגום של לאה גולדברג במלואו:
Натан Альтерман
ЛЕТНЯЯ НОЧЬ (1938)
Тишина в пространстве громче вихря,
И в глазах кошачьих блеск ножа.
Ночь! Как много ночи! Звезды тихо,
Точно в яслях, на небе лежат.
Время ширится. Часам дышать привольно.
И роса, как встреча, взор заволокла.
На панель поверг фонарь ночных невольников,
Потрясая золотом жезла.
Ветер тих, взволнован, легким всадником
Прискакал, и, растрепав кусты,
Льнет к зеленой злобе палисадников,
Клад клубится в пене темноты.
Дальше, дальше ввысь уходит город
С позолотой глаз. Урча, без слов,
Испаряют камни гнев и голод
Башен, крыш и куполов.
Перевод Леи Гольдберг (1961)
* "ליל קיץ" ו"הסער עבר פה לפנות-בוקר" מתוך הסםר "כוכבים בחוץ" (1938)
** כתבתי על זה במאמר "ניגון הכוכבים" באתר זה
*** להבדיל מן המשקל המירבי בספר – אנאפסט, שיר זה כתוב במשקל טרוכי (הברה ראשונה מוטעמת, השנייה לא-מוטעמת) – בקצב השעון המתקתק. הרגליים הדו-הברתיות הלא-מוטעמות בתחילת השורות הלא-זוגיות ו בסוף השורות הזוגיות "מאריכות" את הזמן עוד יותר.
**** גולדברג תירגמה "כּוֹכָבִים בְּחִתּוּלִים" במשפט "כּוֹכָבִים בְּשֶׁקֶט, כְּמוֹ בְּאֵבוּס, שׁוֹכְבִים בַּשָּׁמַיִים." דוגמה אחת לתינוק ששוכב באבוס עטוף בחיתולים היא סיפור על ישו הנוצרי בברית החדשה. הנגדת הילוד החף מכל פשע מול עיר החטא היא רעיון מעניין, אבל קשה להאמין שאלתרמן רצה בכך
***** במאמר שלי " מה פרוש של הבית?" (שמחת עניים בשפת הרמזים) בפורום זה כבר הביאתי דוגמה אחת איך אלתרמן עושה שימוש באוצר-מילים רוסי בתוך השיר הכתוב בעברית:
הביטוי "לב בכלוב" לא כולל רמז לא לאריה ולא לבית-החוזה. אבל בשפה הרוסית Lev – אריה ובית-החוזה נקרא "כלוב החוזה"; משחק מלים זה מובן רק בקונטקסט של שתי השפות (שיר "האב" מתוך מחזור "שיר עשרה אחים" בספר "עיר היונה").
אדולף גומן
|
|
|
|
|
|
|
|
|