| : |
|
נוצר ע"י על 22 אפר 2010 16:03
כדאי לקרוא את מה שכתב מירון על ה"משבר האסכטולוגי" שעבר אלתרמן לקראת הקמת המדינה ואחריה. (במאמר "בין יום הקטנות לאחרית הימים", בספר "ארבע פנים בספרות העברית"). הוא מתאר איך התחלפה התפיסה ההיסטורית (או ההיסטוריוסופית) החילונית-הומניסטית-פסימיסטית של "שמחת עניים" ו"מכות מצרים", שבה ההיסטוריה נעה במעגלים אינסופיים של חורבן ובנין וחורבן (וכמו בשיר על ארץ הנגב, גם התקומה היהודית היא חלק ממעגלים אלה), לתפיסה היסטורית קוית-משיחית-גאולתית, שבאה לידי ביטוי בפואמה עיר היונה ובכמה משירי הטור. הדברים של מירון אינם קולעים לגמרי. הן כי יש הבדלים מסוימים בין התפיסה ההיסטורית של שמחת עניים ובין זו של במכות מצרים (ולא כאן המקום...); והן כי אין נתק מוחלט, כפי שטוען מירון, בין השירים ה"משיחיים" בעיר היונה ובטור לבין השירים ה"חילוניים-פסימיסטיים" של שירי שנות הארבעים. ובכל זאת, יש לא מעט טעם בדברי מירון, ויש בהם כדי לענות תשובה חלקית על שאלתך - איך הפך אלתרמן מאיש הקומונסנס לאיש הטירוף הנורא של היהדות המשיחית וההתנחלותית. המהלך שתיאר מירון פעל לא רק בין המכות לבין עיר היונה, אלא בין טורים ופזמונים מוקדמים יותר לטורים ומאמרים מאוחרים יותר. אם הדבר קשור לאישיותו הטראגית, הניכרת ברוב תגי שירתו? בלי ספק. ורק נאמר עוד, שהמת החי שבתוכו אחזו בגרונו, ליתן נפשו על ארץ מתה חיה, בהתעלם מהמחיר המוסרי והאנושי שמשולם עוד בארצות החיים. |
| שם משתמש: |
|
|
|
| קוד אבטחה: |
|
|
|
| נושא: |
|
RE: בעקבות מאמרים עליו ב'הארץ' 19.4.10 ה' באייר תש"ע |
|
| הודעה: |
|
|
|
|
|
|
| סקור נושא |  | |
טל
 |
| 04 אוג 2010 14:55 |
|
| תענוג לקרוא את דבריך אקי, אנא כתוב לנו עוד. |
|
|
|
|
גלי
|
| 03 אוג 2010 07:52 |
|
| כשאני קוראת את אלתרמן השירים כאילו מכירים אותי וקוראים לי לראות את עצמי דרכם. |
|
|
|
|
אקי
|
| 03 אוג 2010 00:31 |
|
<המשך בא>
כמובן שאי-אפשר בלי האיפכא מסתברא, המייצג את תימת העל האלתרמנית שהזכרתי לפני ימים מספר, והיא מבצבצת גם כאן - בסוף השיר, אך זה כבר נושא אחר.
את החלק הזה של היריעה – אנו נשאיר מגולגל לעת עתה.
מי שיקרא בזהירות וביושר אינטלקטואלי גם את מאמריו בעניינים אלה, יגלה כי אלתרמן טרח במיוחד להרחיק כל קשר בין הטקסטים שכתב, לבין הרגשות והנפש הפרטית שמתוכם יצר. מדובר בעיקרון מכונן של יצירתו הלירית. ולמעשה, לא האמין בהבנה אמיתית עד הסוף של רבים משיריו, על ידי הקוראים.
לפי השקפתו, הבנה כזאת, צלולה כבדולח, שבדבריו היא מצטיירת כ"הארה" ממש, תיתכן אולי רק אחת לכמה דורות, ע"י קורא בודד בהזדמנות בודדת.
אמנם, ניתן לדרוש את אמירתו זאת בדרכים שונות, אך בכל מקרה הדבר מחייב את פרשנינו וחוקרינו בצניעות ובזהירות יתרה בשימוש בכלי מחקר ביוגרפיים או פסיכולוגיים.
עד כאן מה אומר לנו הטקסט האלתרמני
וכאמור: מיותר לציין, אך גם על פי עדויות של מי שהכירוהו, אלתרמן היה ידוע בקנאות לפרטיותו. למעמקי נפשו הפרטית. הלא היא הצור שממנו חצב או "ניקר" את יצירתו.
אם להשתמש בפרפרזה ביאליקאית.
ובאמת, למרות ששירתו פורטת באפקטיביות על ליבם של רבים, קשה עד מאד למצוא בה קשר ישיר לחומרים ביוגרפיים מבית אלתרמן.
גם במובן זה צלחה בידו המלאכה.
קשה למצוא, אך לא בלתי אפשרי.
כידוע הנייר הוא מאד סבלני ולפרש – כל אחד יכול כאוות נפשו, בודאי במדינה "יהודית-דמוקרטית".
אביא שתי דוגמאות לכך. האחת לגיטימית בעיני, והשנייה פחות.
דוגמא אחת נמצאת בספרו של אורלנד "נתן היה אומר", ובה מביא אורלנד אפיזודה אחת בה אלתרמן עצמו השתמש בביטוי: "מה לעשות, נולדתי לפניו תאומים", ואורלנד מביא גם את ההקשר.
לעניות דעתי, אלתרמן התכוון לארמז בלבד לביטוי הנודע מהשיר "איגרת", ואם יורשה גם לי לפרש: ארמז הומוריסטי, ובארבע עיניים.
יש לציין כי זוהי יציאה נדירה ביותר.
משיצאה יצירה שלו לאור, אלתרמן מיעט לדבר עליה מטוב ועד רע.
יוצא מהכלל יחיד, כנראה, היה המחזה "משפט פיתגורס", אותו נחלץ אלתרמן לפרש בחריקת שן, לנוכח הפלגות דמיוניות של הסצינה הפרשנית התל-אביבית.
אלא שגם פרשנותו זו הותירה לא מעט מכוסה.
גם בעניין זה, שתיקת האמן, מתגלה האובססיביות שלו לאותה חומה סינית שיצר בין נבכי נפשו הפרטית לבין היצירה שהופקה ממנה. לא תמצאו ברזומה שלו פגישות עם קוראים, או ערבי קריאה בנוסח: "משוררים קוראים משיריהם", או ראיונות מוקלטים ומשודרים הדנים בשיריו וכל כיו"ב. אלתרמן הותיר את השיר לבדו לגורלו מול הקורא. ממש כפי שהצהיר ב"השיר הזר": "לחייו ומותו את הזמר אשאיר" .
ואם נשוב לאפיזוד האורלנדי, יש להניח כי אלתרמן סבר לתומו (מן הסתם היה כבר אחרי כמה כוסיות) שהדברים נאמרים אך ורק באוזני ידידו הקרוב – אורלנד. אולי לכן הותרו לרגע חרצובות לשונו.
יש לציין כי אורלנד התיחס לכך ברגישות ובזהירות, ואפ-על-פי שזכר ואף הביא את ההקשר, לא טימא את הביטוי המופלא במגפי הפרשן.
דומה שבדרך כלשהי חש אורלנד כי מתוך רשלנות בלבד נרדם ידידו בשמירה והותר לו להיכנס לקודש הקודשים, להציץ מאחורי הפרגוד, והוא נסוג בלאט.
ואולי ויתר משום שהיה בעצמו בעל נפש של משורר, משום שספרו איננו ספר מחקרי, והוא עצמו איננו פרשן.
או פשוט הניח כמוני, כי אלתרמן נקט לשון ארמז, ולכן כל פרשנות תהיה כאן שלא במקומה.
כך או כך, במקרה זה מדובר לטעמי בחדירה לגיטימית.
אונס ממש - לא היה כאן.
כל זאת אי אפשר לומר על הדוגמא השנייה שאציין כאן והיא נסיונותיו הפסיכולוגיים של דן מירון המאוחר, למשל בספרו עב הכרס "פרפר מן התולעת".
כאן לפנינו מקרה של פרשן המפרש את יצירתו של המשורר על בסיס השערות פסיכולוגיות כמו על בסיס אלמנטים ביוגרפיים. שניהם – בלתי לגיטימיים כמו שציינתי, וחבל.
ולסיום אסייג קצת את דברי:
לגיטימי בעיני לנסות להכיר אמן אהוב, בתור תוספת. בתור פן נוסף. פשוט מתוך סקרנות אנושית וטבעית.
גם אם אותו אמן (כמו במקרה שלפנינו) סלד מהיחשפות כזאת, שגם זה אנושי ומובן באותה מידה, עדיין לגיטימי בעיני להסתקרן ולבקש מידע, ביחוד עשרות שנים לאחר שהלך לעולמו.
אך אין לראות בחפירה מסוג זה כלי פרשני.
עד כאן
|
|
|
|
|
אקי
|
| 03 אוג 2010 00:24 |
|
ולבקשת סיגל אתיחס בזהירות הראויה גם לסעיף ב':
ציינתי שאני מקבל רק באופן חלקי, את הלגיטימיות של משאלתך "להבין את פשרו ופשר יצירתו" של האיש... וגו'.
החלק המקובל עלי הוא עצם המשאלה, שאני מזדהה איתה.
הרי גם אני עצמי, ממש כגיבורו של קפקא מ "לפני החוק", מוטל לפתחה של יצירת אלתרמן במשך רוב חיי הבוגרים, ועד סופה של היצירה, לפני ולפנים, לא באתי וכנראה שלא אבוא.
אלא שאני מקבל את המצב הקיומי הזה, הן לעצמו והן כמשל על מצבו של האדם בכלל, הנמשל ומתמשל לאורך כל יצירת אלתרמן באינסוף של השתקפויות.
החלק שאיני מקבל כלגיטימי הוא החלק הפסיכיאטרי.
לעניות דעתי על הנסיונות "להבין יותר", "להתקרב יותר", להצטמצם בטקסט.
ואם לדקדק: "להבין יותר" ראוי באמצעות הטקסט, ו"להתקרב" אפשר גם באמצעות הביוגרפיה ואפילו קצת פסיכולוגיה בגרוש לא תזיק (ובאופן פרטי - אני מסתייג)
זה נכון לגבי כל אמן וכל יצירה, אך במקרה של אלתרמן זה נכון במיוחד.
את הסיבה העיקרית לכך שזה נכון במיוחד לטקסט אלתרמני, אני מחפש בדיוק במקום שבו אני מטיף לאחרים לחפש: קודם כל בתוך הטקסט עצמו!
והנה מתוך הטקסט עולה כי אלתרמן הודיע לנו מראש ובמפורש, כי כך עלינו לקרוא את שיריו. במנותק מרגשות אישיים (ביוגרפיים) כלשהם שלו.
אני מפנה את הקורא הסבלני אל השיר הידוע "השיר הזר" ("שירים שמכבר", "כוכבים בחוץ", ע' 45), בו אלתרמן מסביר כיצד עלינו לקרוא שיר משלו.
שלא במפתיע, כבר בשמו של השיר אתה מוצא את הרעיון הכללי, מקופל כעובר בבטן אימו, ולמד כי השיר הוא זר לנפש המשורר, לרגשות המשורר שחוללו את השיר.
ומדוע הוא זר? כי המשורר עצמו טרח בכוונה גדולה על "הזרתו".
הווה אומר: מי שמבקש את "כוונת המשורר" ייכבד ויוותר על חפירות ביוגרפיות.
כאן מדובר ביצירה אנושית כללית ("זה השיר - אל בינה נשאתיו ואל גודל", מבהיר/ מצהיר אלתרמן),
יצירה אנושית-כללית מוגשת לנו כאן ולא איזה שיר מקודד לאהובה מיסתורית,
או לאם מסויימת מרוחקת וצוננת (לא ייאמן אבל גם פרשנות כזאת כבר מצאתי)
או אפילו לא לבת מסוימת המבקשת לטרוף את נפשה בכפה.
לא, אירוע מסוים כזה יתכן שיהיה הטריגר ליצירה, אך בעת הקריאה יש להתעלם מהעובדה הזאת.
כך מורה לנו בעל הדבר עצמו.
אמת, יתכן שרגשות אמיתיים כלפי אירועים אמיתיים, חוללו שיר זה או אחר, אך כוונת המשורר היא להפיק מהם יצירה כללית – אנושית. זה מה שהוא מודיע לנו.
שיר אלתרמני כפי שהגיע לידינו, הינו זר לחלוטין לאירוע או לרגש שכביכול ילד אותו.
אלתרמן כדרכו אינו חוסך בביטויים קיצוניים, "היפרבוליים", כדי לחדד את הנקודה ולהזהיר את הזר הקרב, ואומר בדברו על השיר הזר:
"את נחושת ריסיו בצבת ארימה
אעננו לשווא: הישבר וזעק!
הוא שקט ויפה.
דמעותיו בוכות פנימה
הוא ממני ישר וחזק"
ובהמשך:
" בצינוק משפתיו נעקרו וידויים
אך עליך האם לא סיפר מאומה.."
וכו' וכו'.
אנו רואים כי אלתרמן ממש מעביר את השיר גיבושון, או סדרת שבי, כל זאת כדי להבטיח כי הוא: שקט, יפה, ישר, חזק..
אני מאד ממליץ לחזור ולשנות בשיר מפתח זה.
< המשך יבוא > |
|
|
|
|
סיגל
|
| 25 יול 2010 13:26 |
|
אקי שלום,
אני מודה לך ממש על תשובתך המפורטת ביחס לפרספקטיבה ההיסטורית לגבי רעיון א"י השלמה ואיך שילבת בתוך ההסבר את הגישה של אלתרמן לנושא. נשמע לי מובן והגיוני התהליכים שאתה מצביע עליהם וההתייחסות אליהם בטווחי זמן שונים.
אשמח אם תוכל לפתח את חלק ב' - מתי שנוח לך. לא רק עבורי אלא גם עבור שאר קוראי הפורום. |
|
|
|
|
אקי
|
| 24 יול 2010 13:56 |
|
לסיגל:
אחלק את תשובתי לשני חלקים
חלק א': אלתרמן וא"י השלמה
העובדה שהציבור הישראלי נע ימינה היא מן המפורסמות והמקובלות, בימינו. די להביט על המפה הפוליטית ולספור את המנדטים של מרץ ושל העבודה. או לחילופין לראות מי הוא ראש הממשלה כיום וכיצד התמנה.
אפשר לשער שהתהליך הזה הוא תגובה לכשלון הנסיונות האחרונים של ישראל ללכת לקראת הפלשתינאים. הן בתקופת ברק, הן בתקופת שרון.
כאשר כל נסיון כזה, נענה על ידיהם בגל נורא של טרור וירי טילים.
על הרקע הזה, האמירה ש"בראי הזמן" הוכח כי עלינו לסגת מעוד שטחים היא מופרכת לדעתי.
אפשר לומר שאתה חושב כך, שאתה ממליץ על כך, אך לא ניתן לומר כי זה מה שמראה לנו "ראי הזמן"
בהחלט יתכן כי ההיפך הוא הנכון.
בהחלט יתכן שגם בעתיד, כל הסכם שייחתם עם הפלשתינאים, יגרור בעקבותיו גל דומה של טרור.
אך כל זה הינו עניין של השקפה פוליטית. אין כאן צד צודק וצד טועה, שהוכחה טעותו.
ואם לשוב לענייננו, ודאי שאין צד שזקוק לבדיקה פסיכיאטרית על רקע עמדתו.
אם לנסות ולהיכנס לסוגייה הקשה של עמדת אלתרמן בשאלת א"י השלמה, אני אומר כך:
הפרספקטיבה של הזמן צריכה להיות הנקודה הארכימדית של דיון כזה.
זאת קודם כל, כי אלתרמן מתאפיין בהתבוננות כזאת על הדברים.
זאת, מימי "שמחת עניים" (תחילת שנות הארבעים) ולאורך כל חייו ויצירתו.
אין כל סיבה לחשוב כי שינה את גישתו זאת דוקא בשלוש שנות חייו האחרונות.
אך הפרספקטיבה של הזמן חשובה גם לעצם העניין.
אין דרך אובייקטיבית להעריך את טיבו של מהלך היסטורי אלא בפרספקטיבה כזאת, וגם אז ההערכה אינה פשוטה.
מה שטוב לדור אחד, יתכן שהוא אסון לדורות מאוחרים יותר. כפי שמבטא הניב העברי: "בכייה לדורות". וגם ההיפך נכון: יתכן שדור מסויים יקריב את רווחתו ואפילו את חייו (או חיי פרטים רבים בתוכו) למען הדורות הבאים.
אלתרמן מרבה מאד בשירתו לעסוק בסוגיות הללו, ואגב: תמיד- תמיד מתוך איזכור האיפכא מסתברא, אני לפחות רואה אותו מציץ מן החרכים,
אני מתפתה לתת כמה מראי מקום ו"לטחון" כמה שירים, אך לא נרחיב כאן.
אני רק מציין בתור כיוון אפשרי לחקר מחשבתו בנושא דנן, את הפרספקטיבה הזאת של הזמן, ואחזור על הפסוק המפורסם של ברנר: "כל החשבון עוד לא נגמר" ("מכאן ומכאן")
נוסיף ונבאר:
הפרספקטיבה של הזמן מבחינה היסטורית, היא נושא חמקמק.
יכול אדם להחזיק בשנים 1968 – 1970 בדעה כי עלינו לדבוק ב "ארץ ישראל השלימה", ליישב בכל הלהט את כולה מבלי למצמץ קבל כל העולם, לעשות מאמץ גדול להעלות את פזורת ישראל, ובכך לשנות שוב את המאזן הדמוגרפי ולהבטיח רוב יהודי ומדינה יהודית – דמוקרטית גם בגבולות א"י השלמה (לכל זה הטיף אלתרמן בשנים הללו, שנות חייו האחרונות).
אך יכול אותו אדם לשנות את דעתו, לאחר 40 שנה, משמתברר כי לא נקטנו בכל אותם צעדים. משלא פעלנו כך ובעצם התנהגותנו הדו-משמעית, ההססנית, שינינו את התנאים ההיסטוריים, כך שכבר לא ניתן לדבוק ברעיון ההיסטורי הגדול, ויש, לפחות לפי שעה, לקפל את הדגל הזה.
יכול אדם לטעון כי בפרספקטיבה היסטורית המרד הגדול שהביא לחורבן בית שני (ובדומה: מרד בר כוכבא) היה טעות גדולה, אך ניתן גם לטעון את ההיפך. יתכן מאד כי החלופה, קרי ויתור אידיאולוגי לרומאים, היה גורר היטמעות והיעלמות של עם ישראל מההיסטוריה, בדומה להיעלמותם של עמים רבים אחרים.
האם המחיר ששילם עם ישראל על עמידת הגבורה חסרת הסיכוי שלו, היה כדאי?
זאת שאלה של פרספקטיבה היסטורית. של "ראי זמן" בן אלפי שנים.
האם היינו יכולים להגיע לכל ההישגים שלנו היום, בלי אלפיים שנות גלות?
כל אלה שאלות גדולות ומעניינות, שבחלק מהן עוסקת שירתו של אלתרמן.
לפטור את כל זה בשאלה "מה קרה לו?" היא גישה שטחית.
כשאנשים שאינם שטחיים בדרך כלל נוקטים בגישה כזאת, אני אומר לעצמי: כנראה שהשקפתם הפוליטית קילקלה את השורה.
חלק ב':
הערתי בסוגיה הפסיכיאטרית לא כוונה אליך, אלא נועדה לבטא את חוסר הלגיטימיות הכללית שאני מייחס לשימוש בכלי זה בניתוח ספרותי, קל וחומר בדיון פוליטי.
את המשאלה שהבעת לנסות "להבין את פשרו ופשר יצירתו" אני בהחלט יכול להבין, אך מקבל את הלגיטימיות שלה רק בחלקה.
הואיל והעיסוק בנושא מרגיז אותי תמיד, ארשה לעצמי לעצור כאן, וברוח "אגדת הסופר" של עגנון, אצא לג' טבילות במי קרח.
ואולי מאוחר יותר אחזור ואסביר
|
|
|
|
|
סיגל
|
| 24 יול 2010 00:08 |
|
| לאקי, תודה על תגובתך. הרעיון שעדיין אין מספיק פרספקטיבה ביחס לרעיון א"י השלמה, הוא רעיון מעניין. נדמה לי שעם השנים, חלק מהאנשים של הימין נע למרכז. דיבר על כך שצריך לפתור את הסכסוך עם הפלשתינאים ולהתפשר על השטח. אולי גם היו אנשי שמאל שחזרו בהם ונעשו ימנים יותר? בכל אופן, לא נראה שאוהביו ואוהבי שירתו הפנו לו עורף בגלל הפרק של א"י השלמה, אך ביקורת אפשר להשמיע על כך. ולגבי החלק הפסיכאטרי שציינת, אולי אפשר שתתייחס לכך קצת יותר ברצינות. הרי לא 'מחפשים ' את האיש אלא מנסים להבין את פשרו ופשר יצירתו. |
|
|
|
|
אקי
|
| 22 יול 2010 17:06 |
|
משני צדי המפה הפוליטית יש כאלה ש"יודעים" כי החוכמה (כל החוכמה) נמצאת בצד שלהם, והטיפשות (כל הטיפשות) בצד השני.
על אלה כמו על אלה אפשר לומר בעקבות סוקרטס כי אינם יודעים שאינם יודעים.
אלתרמן "היקר והאהוב", לעו"ז, ידע גם ידע שאינו יודע.
כל שירתו ספוגה ומזמרת את הידיעה הזאת, המתגלה לנו כמעט מכל שורה שלו, בדמות שפע האוקסימורונים למשל, או האיפכא מסתברא, וזה רק על קצה המזלג.
שתי היצירות שהוזכרו לעיל (ה"מכות", וה"שמחה" ), שנטען לגביהן כאילו יש בהן "תפיסה היסטוריוסופית" אחת ואין בלתה, תוך התעלמות מהיפוכה של אותה תפיסה המרים את ראשו בהזדמנויות המתאימות, בכל אחת מהיצירות הללו.
אין ספק, אלתרמן ידע שאינו יודע, אך כאינדיבידואום אקזיסטנציאליסטי, ראה חובה לעצמו לנקוט עמדה, למרות שאינו יודע, ולכך הטיף.
את עמדתו זאת ביטא בכל אומץ הלב האזרחי והיושר האינלקטואלי הנודע שלו, גם לגבי ארץ ישראל השלמה.
הואיל ו"כל החשבון עוד לא נגמר", עדיין אין לדעת האם חוכמתו של אלתרמן עמדה או לא עמדה לו בערוב ימיו.
לכן גם אין לקבל את חוות דעתו של הכותב בהארץ כי "בראי הזמן" גישתו של עמוס התבררה כתואמת יותר את צרכי עם ישראל.
את ראי הזמן האמיתי אין לנו עדיין.
גם לא לאנשי השמאל.
דבר אחד ברור:
אותם אלה ה"יודעים" כי פשוט נסתתרה בינתו של נתן החכם בסוף ימיו,
וכל מה שנשאר הוא השלב הפסיכיאטרי, בו יאותר המוקד הפתולוגי שגרם לכשל הנורא,
כל זאת רק הואיל ולא צידד בעמדה הפוליטית של אותם מומחי נפש ושירה וכל מה שבאמצע -
ובכן, כל אלה, אולי מעידים על עצמם כי אהבתם את אלתרמן "האהוב והיקר" - היא אהבה התלויה בדבר.
ומדברי חלק מהם (גם בפורום זה) מבצבץ כבר האיום: בטל דבר, בטלה אהבה.
|
|
|
|
|
פושט יד
|
| 21 יול 2010 21:07 |
|
אשרי הממנים עצמם לגנות ולשבח; גם להם שמור גמול בשמיים.
אם מאמרו של צור ארליך קובע כי ההומניות הפסימית-משהו של 'מכות מצרים' והימניות הגסה, הגורפת, הקלישאתית, של אלרתמן המאוחר הם שני היבטים של עמדה אחת - הרי שהדבר, מן הסתם, נכון עד גבול מסויים. אישיות אחת פנים רבות לה. וועדיין, אין זה אומר שאין ביניהם סתירות. כך למשל, ההלך מ'כוכבים בחוץ' ודמות האב (קץ האב, והשיר הרביעי ב'עשרה אחים') הם היבטים שונים של העולם האלתרמני, ויחד עם זאת, האין הם מהופכים?
בסופו של דבר, ה'חוט המשולש' הוא ספר טרחני ויובשני, שלא נותר בו הרבה מאלתרמן השופע, הרחב, העולץ וטראגי, החכם כל כך. זיקות, כידוע, אפשר למצוא בין כל דבר לכל דבר; על כך פרופסורים באוניברסיטה מקבלים את משכורתם. אבל לבי לבי על המשחית את עתותיו בחיפוש הזיקות האלה דווקא, בין אלתרמן החי והחכם לבין אלתרמן המתלהם והקפוץ. באותה מידה אפשר היה לכלות את זמן במציאת ההפכים.
במקום זאת נזכיר את דבריו הנכוחים של יורם ברונובסקי, המבקר החריף, על עצם כינוס המאמרים המאוחרים בספר 'החוט המשולש' (נעים זמירות השטחים, בספר 'ביקורת תהיה', עמ' 133):
אילו זכרו של המשורר היה באמת יקר לידידים אלה של שנות התבוסה והמפלה הללו הרי היו עושים כל מאמץ להשכיח, אם לא לגנוז ממש, את המאמרים החלולים ולעתים אפילו הנוראים-ואיומים הללו., אבל לא: הם החליטו לעשות את פרק הסיום הזה לראש פינה, ומעתה נזכרים גם כל אוהבי אלתרמן האמיתי בתקופה המאוחרת העגומה הזו... שעה שהם רואים, למשל, את הכרך 'החוט המשולש' על המדף האלתרמני שעל רקעו אוהב שמעון פרס להצטלם לראיונות טלוויזיה.
ולמען סיים בטוב, נביא מדברי אורלנד הטוב, שנגרר אף הוא בידי אלתרמן לתנועה למען ארץ ישראל השלמה (נתן היה אומר, עמ' 79)
ואילו היום?
וכי יודע אני רוח גדולה שסוערת, עד אן היא סוערת?
רק זאת ניחא לי לחשוב ומותר לי לחשוב -
כיוון שחכם היה ובעל לב, מן הסתם היה נוהג בחכמת-לב.
עד כאן.
אלתרמן היקר, החכם, האהוב,
לא ניתן להם להפקיע אותך מאיתנו. |
|
|
|
|
אורי
|
| 27 אפר 2010 17:58 |
|
פשוט בלתי יאומן איך יש כאן אנשים בעלי יוהרה רבה כל כך שהם פוסקים שבחלק מסוים מחייו של אלתרמן הוא פשוט השתגע או שחייו היו טראגיים בהקשר של תפיסותיו הלאומיות. כנראה שה"אינטלקטואלים" כאן לא מסוגלים לתפוס שבמסגרת שיעור הקומה של האדם הוא הבין דברים שמוחותיהם אינם מסוגלים להכיל.
אתם שבויים בקונספציה שכל מי ששכל בראשו בהכרח חושב כמוכם ומתייחסים לכל מי שחושב אחרת כאספסוף - הגיע הזמן שתפסיקו עם הבוז שלכם ותתמודדו עם כך שהמציאות דווקא הפוכה. |
|
|
|
|
צור ארליך
|
| 26 אפר 2010 12:42 |
|
| אני מבקש לחזק את דבריו היפים של אלעד, ולגנות את דבריו הכעורים של פושט יד. תמיכתו של אלתרמן בישיבתנו בחלקיה המרכזיים של ארץ ישראל (יהודה ושומרון) היא המשך ישיר והגיוני לעמדותיו מימים ימימה, השוללות את הכניעה לעריצות ולדיכוי ואוהדות את הקיום הלאומי ואת ההמשכיות היהודית. כדאי לקרוא היטב בכרך מאמריו של אלתרמן מהשנים שלאחר ששת הימים, 'החוט המשולש' - מופת לחשיבה פוליטית נכוחה ולרטוריקה מזהירה, שלא נסו ליחו ואקטואליותו. ולהבדיל בין הגדול לקטן, אני מציע גם לקרוא את מאמרי הצנוע המסביר את הנושא, 'אלתרמן כשמרן', שנתפרסם ב'תכלת' (ראו הפניה מאתר זה). |
|
|
|
|
פושט יד
|
| 22 אפר 2010 16:03 |
|
| כדאי לקרוא את מה שכתב מירון על ה"משבר האסכטולוגי" שעבר אלתרמן לקראת הקמת המדינה ואחריה. (במאמר "בין יום הקטנות לאחרית הימים", בספר "ארבע פנים בספרות העברית"). הוא מתאר איך התחלפה התפיסה ההיסטורית (או ההיסטוריוסופית) החילונית-הומניסטית-פסימיסטית של "שמחת עניים" ו"מכות מצרים", שבה ההיסטוריה נעה במעגלים אינסופיים של חורבן ובנין וחורבן (וכמו בשיר על ארץ הנגב, גם התקומה היהודית היא חלק ממעגלים אלה), לתפיסה היסטורית קוית-משיחית-גאולתית, שבאה לידי ביטוי בפואמה עיר היונה ובכמה משירי הטור. הדברים של מירון אינם קולעים לגמרי. הן כי יש הבדלים מסוימים בין התפיסה ההיסטורית של שמחת עניים ובין זו של במכות מצרים (ולא כאן המקום...); והן כי אין נתק מוחלט, כפי שטוען מירון, בין השירים ה"משיחיים" בעיר היונה ובטור לבין השירים ה"חילוניים-פסימיסטיים" של שירי שנות הארבעים. ובכל זאת, יש לא מעט טעם בדברי מירון, ויש בהם כדי לענות תשובה חלקית על שאלתך - איך הפך אלתרמן מאיש הקומונסנס לאיש הטירוף הנורא של היהדות המשיחית וההתנחלותית. המהלך שתיאר מירון פעל לא רק בין המכות לבין עיר היונה, אלא בין טורים ופזמונים מוקדמים יותר לטורים ומאמרים מאוחרים יותר. אם הדבר קשור לאישיותו הטראגית, הניכרת ברוב תגי שירתו? בלי ספק. ורק נאמר עוד, שהמת החי שבתוכו אחזו בגרונו, ליתן נפשו על ארץ מתה חיה, בהתעלם מהמחיר המוסרי והאנושי שמשולם עוד בארצות החיים. |
|
|
|
|
אלעד
|
| 19 אפר 2010 18:02 |
|
ואולי בפשטות ניתן לומר ששוב נתן החכם הבין יותר והעמיק לראות יותר מכל מיני הומניסטים מזויפים כעמוס עוז ומוקיריו בעיתון הארץ.
אלתרמן פשוט הבין שלמען מקומות אלו ששוחררו במלחמת ששת הימים חזרנו לארצינו ולא למען תל אביב ( למרות אהבתו הגדולה אליה).
אולי הקומון סנס של אלתרמן שבראשית חייה של המדינה היה טוב ונכון, נשאר טוב ונכון גם כאשר תמך בארץ ישראל השלימה ורק הקומון סנס של החולקים עליו כדוגמת המטרידן המיני יצחק לאור וחבריו בשופרו של החמס 'הארץ' הוא זה שהתקלקל.
אלתרמן היה נביא בן דורינו רבים כל כך מטוריו רלוונטיים לימינו - לפני שאנו מעבירים ביקורת על דעותיו כדאי שנבדוק את עצמינו קודם. |
|
|
|
|
סיגל
|
| 19 אפר 2010 17:31 |
|
המאמר של דן לאור, "סופר צעיר קם לשפוט בין הכותל ובין הנער והוא מחליט להחיות את הנער ולהמית את הכותל" שופך אור על התנצחות פוליטית שהיתה בין נתן אלתרמן ועמוס עוז בשנת 1968.בראי הזמן, נראה שהגישה של עמוס עוז היתה הומנית יותר,ותואמת יותר את צרכיה של האומה הישראלית לאחר הניצחון במלח' ששת הימים.
במקרה או שלא במקרה מופיע היום גם מאמר של יצחק לאור על שירי הטור השביעי של אלתרמן. שם גם יש התייחסות לאקטואליה ולפוליטיקה של השנים ההן. (1943-1945)אומר יצחק לאור כך "ברור מקריאה בשירים שסביבתם הפוליטית מובהקת. לא מפ"ם,לא הציונים הכלליים , לא הרווזיוניסטים, לא הדתיים.בעיקר מפא"י של אותן שנים....יש הרבה שירים שעושים צחוק מעודף האידאולוגיה של השמאל. (של אז).ככלל הקורא של אלתרמן הוא איש הקומון סנס של ה"יישוב". במקום אחר הוא שוב אומר "סוד קסמו של הטור אצל קוראיו, קומון סנס של אמצע הדרך."
ובכן, אני שואלת את גולשי הפורום המלומדים, מה קרה ל'קומון סנס' שאלתרמן בראשית המדינה כה היטיב לכוון אליו ולחזק אותו?!?
איך קרה שאלתרמן בערוב ימיו, הרים בבטחון את הדגל של "ארץ ישראל השלמה" ? דן לאור מתייחס לעובדה זו בקצרה בפסקת הסיום של מאמרו: "פרשת ארץ ישראל השלמה היתה האפילוג, יש הסבורים האפילוג הטרגי, לחייו עתירי ההגות והמעש של נתן אלתרמן."
נשאלת השאלה, האם נתן אלתרמן ביטא ב- 1968 לא רק עמדות פוליטיות אלא חלקים טרגיים באישיותו, ששנים הוצנעו והודרו מהשיח הציבורי?
נזכרתי בספר של אבנר פאלק "משה דיין האיש והאגדה" ביוגרפיה שנכתבה מנקודת מבט של פסיכואנליטית. נדמה לי שיש עדיין מקום לערוך מחקר או חיבור דומה על אלתרמן.
|
|
|
|
|
|
|
|
|