| : |
|
נוצר ע"י על 06 פבר 2011 19:57
אך אין בשיר שום רמז על החלמה. השיר מסתיים כאשר הדובר עדיין מוטל חולה על מיטתו, ממשיך להיאבק למרות שלפי דבריו נדמה שהוא יודע שהוא מתקרב לסוף ("אמת היו חיינו המרומים"...). |
| שם משתמש: |
|
|
|
| קוד אבטחה: |
|
|
|
| נושא: |
|
RE: שמחה למועד |
|
| הודעה: |
|
|
|
|
|
|
| סקור נושא |  | |
יוסי גלובינסקי
 |
| 13 פבר 2011 14:36 |
|
לפי פירושו של מרדכי שלו ל"שמחת עניים", "עני כמת" הוא היהדות המסורתית גלותית בעוד ש"שמחת עניים" היא הציונות המודרנית סמל הגאולה והשיבה לארץ של אותה תקופה. שמחת עניים מנסה לחסל את עני כמת אבל לא מצליחה ומתחברת אליו ליצירת ולד חדש, דור חדש המשלב את היהדות והציונות (תואמי אלתרמן?). זאת בניגוד לנסיון של שמחת עניים להתחבר אל "בני חם" או "הכנענים" של האחים רטוש ואורנן.
אני מציע לאור האבחנה היפה של אקי שמדובר בשיר המשך לרעיונות שבשמחת עניים (גם השיר "צלמי פנים" לדעתו של מרדכי שלו), שהחולה בשיר הוא "עני כמת" או היהדות המסורתית (היהודי הנצחי כמוזכר בשיר) והדמות הנשית שהיא כבר לא צעירה היא התנועה הציונית. האם ה"חלי" הוא המדינה שקמה? ("חלי" בגימטריה 48). |
|
|
|
|
אקי
|
| 10 פבר 2011 10:55 |
|
שלום לכולם
כולכם צודקים, רבותי המלומדים, לפחות לדעתי.
וכמה הערות:
1) (לאביגיל) הרמז המובהק ביותר להחלמה (מיד אסתייג מהמילה הזאת) נמצא בבית הבא הממוען לחלי:
" ובנפלך עייף, כושל וקרוע לב
ובנשקך בבכי עיני והידיים
ראית כי אבדתי. כי אני חרב.
מוכה לאין השיב. אבל נושם עדיין"
ובייחוד בשורות א + ד שבו.
כוונתי היתה שהחלי הפסיד בקרב המתואר בשיר, וזה נאמר במפורש בשורה א לעיל.
זה נרמז גם בשורה הפותחת את הפרק הבא:
".. גם לילה זה עבר ולא נמחה גבולי".
אם כי אותה אפשר לפרש גם קצת אחרת.
אבל אני מסכים שהמילה החלמה היתה קיצונית מדי.
(להלן אציג גם אפשרות לפיה היא ממש שגוייה)
"החלמה" יכולה להתאים רק לחוויה הפיסית של המשורר שהולידה את השיר.
הוא לא צריך לגסוס ממש כדי לחוות את המתואר בשיר.
אילו נדרשתי לפרשנות מלאה של השיר לא הייתי נוקט אותה.
2) אילו נדרשתי לפרשנות מלאה כאמור, הייתי מחפש בנקודות הקיצון הבאות:
נקודה ראשונה (במבט לאחור): השיר מתכתב בבירור עם "שמחת עניים"
זה בולט לעין ממבט ראשון קודם כל בשם השיר "שמחה למועד".
זה קופץ לעין הקורא גם בפרק הפתיחה המקביל כמעט אחד לאחד לפתיחת "שמחת עניים", לרבות ההקבלה: איש מרוד ככלב = עני כמת, נוכחות מלאך המוות וכו'.
גם המבנה של היצירה מזכיר קצת את שמחת עניים:
פרק א' - פתיחה (מקביל לפתיחת שמחת עניים)
פרק ב' - מונולוג של "האיש" (מקביל ל 7 פרקי שמחת עניים)
פרק ג' - דבר האיש אל ה"את" (מקביל לשיר הסיום של שמחת עניים)
נקודה שנייה (במבט לפנים): יש בשיר כמה ביטויים, מוטיבים ורעיונות המעלים על הדעת בתים, ואף פרקי שיר שלמים מ"חגיגת קיץ", שאפשר לראותם כהרחבה.
נקודה שלישית: מספר שירים שכנים ב"עיר היונה" שיכולים להאיר את השינויים שחלו בהשקפת אלתרמן על השאלות הגדולות בהן הוא תמיד דן בשיריו.
אנחנו כבר יודעים שאצל אלתרמן דמיון מובהק כזה איננו מקרי.
הוא קורא לך מיד לחפש מהם ההבדלים. מדוע אלתרמן נדרש שוב לנושא השמחה.
נקודות המבט הנ"ל בצירוף העובדה שבין פרסום "שמחת עניים" ל"שמחה למועד" חלפו למעלה מ 15 שנה צריכות לדעתי למקד את הפרשן בשאלה האם יש לאלתרמן משהו חדש לומר לנו בסוגיות בהן טיפל בשמחת עניים, ולעין הקורא שלי יש ויש.
גם לעובדה שהחולה איננו מת יהיה תפקיד בניתוח כזה.
3) מי שרואה (כמוני למשל) תמיד את אלתרמן האקזיסטנציאליסט מציץ מחרכי שיריו, יכול להתחבר בקלות להערה של אביגיל (ונדמה לי שגם ערן רואה את זה כך) שהחולה אמנם לא מת אבל גם לא החלים. שהוא עדיין חולה ונאבק על חייו.
הסיטואציה של "שמחה למועד" דומה להפליא לסיטואציה ביצירות אקזיסטנציאליסטיות מובהקות כגון: "הבחילה" של סארטר, "הגלגול", "המשפט", וכמעט כל יצירות קפקא בעצם, שם כידוע אין החלמה לעולם.
בקיצור: יש הרבה על מה לעבוד |
|
|
|
|
בן משה
|
| 07 פבר 2011 16:01 |
|
אצל אלתרמן זה שהחולה כותב ומדבר אלינו, ממש לא אומר שהוא לא מת.
הוא לא צריך אותו חי כדי לכתוב שיר מפיו, אפילו אחרי המוות.
לעתים קרובות זה אפילו להיפך.
דוקא למתים יש אצלו הרבה מה להגיד לחיים (ראה: שמחת עניים).
אם הוא לא הרג אותו,
(והבית המסיים את הפרק השני אומר זאת במפורש)
אני נאלץ להניח שהוא מתכוון לחולה חי ולא מת.
עבר משבר גדול? כן.
מת? לא.
|
|
|
|
|
ערן
|
| 07 פבר 2011 13:18 |
|
אני מסכים עם אביגיל, זה נראה כאילו הדובר עבר משבר וכמעט מת אבל החזיק מעמד, אך עדיין חולה אנוש ואומר:"ושהדי יהיה אלוה במרומים, ושהדי חליו המורידני שחת..." כמובן שהוא עדיין לא מת כי כך השיר לא היה יכול להמשיך להיכתב.
מעניין מאוד גם למי הוא מכוון את השורות הציניות: "אמת לבם הטוב (הטוב לא למופת...) |
|
|
|
|
בן משה
|
| 07 פבר 2011 00:07 |
|
גם לדעתי החולה לא מת
אני לא מוצא שום דבר כזה בשיר
אפילו להיפך
אמת חיינו המרומים והאמת של שמחת החיים ושל הדמות הנשית שהוא מדבר אליה בפרק השלישי וכל שאר הגילויים מהפרק השלישי
באים לאחר שהלילה הקשה עבר והחולה גבר על המוות
זה נראה כמו אדם שעבר משבר קשה מאד, מחלה קשה, ובעקבותיו הגיע לכל מיני תובנות על החיים. על מה חשוב באמת בחיים.
מה בדיוק המשמעות והחשיבות של כל התובנות האלה אני לא מרגיש מומחה מספיק כדי להגיד אבל ברור שיש כאן דברים שאלתרמן מאד מחשיב כמשהו בסיסי לחיים. |
|
|
|
|
אביגיל
|
| 06 פבר 2011 19:57 |
|
| אך אין בשיר שום רמז על החלמה. השיר מסתיים כאשר הדובר עדיין מוטל חולה על מיטתו, ממשיך להיאבק למרות שלפי דבריו נדמה שהוא יודע שהוא מתקרב לסוף ("אמת היו חיינו המרומים"...). |
|
|
|
|
אקי
|
| 06 פבר 2011 12:10 |
|
אם כבר "על פניו", אז השיר נכתב כמפיו של אדם חולה שהחלים בסופו של דבר, ולא "על ערש דווי".
אפילו שפעת "טובה" מתאימה כאן כתשתית לרעיונות המובעים בשיר.
הנה שלושה קטעים המעידים על כך:
1) "חלי, חלי זורח ונורא
אתה הוא הרואה מה חזקים חיינו"
2) "ובנפלך עייף, כושל וקרוע לב,
ובנשקך בבכי עיני והידיים
ראית כי אבדתי. כי אני חרב
מוכה לאין השיב, אבל נושם עדיין"
(ודוק: הנמען הוא החלי. הוא זה שנפל בסופו של הקרב, כושל וקרוע לב)
3) "גם לילה זה עבר ולא נמחה גבולי.."
(הדובר הוא החולה)
כמובן שהרעיונות המובעים בשיר, "בהזדמנות זאת" (אם אלתרמן החולה כבר כותב שיר ((-;) ) מפליגים הרחק ועמוק, אם כי רובם כבר נדונו בשירים אחרים.
סקירה של הרעיונות האלה תחרוג מהזמן שיש לי בשביל זה עכשיו.
בואו נקווה שיגיע איזה לינק למאמר ראוי.
|
|
|
|
|
ערן
|
| 04 פבר 2011 18:23 |
|
| האם מישהו מכיר ניתוח של השיר הזה? על פניו זה נראה כמו שיר של אדם על ערש דווי אך השיר התפרסם בעיר היונה, שנים רבות לפני מותו. |
|
|
|
|
|
|
|
|