א.  דימוי — נניח שהספרות היא אוויר הנשימה לאדם, כלומר, אחד מן התנאים ההכרחיים לקיומו האינטלקטואלי.  דימוי זה מתאים מאין כמוהו לספרותנו העברית החדשה, כמוה כאוויר... אין מרגישים בה.  שוכחים שהיא קיימת... אחד יהודי ספקן היה נוהג לבטל בעקימת־ פה את כל השגות המדע ולהוסיף: "ואפילו באוויר אין אני מאמין..."המוני יהודים... המונים!... אינם מאמינים כיום באוויר... הקריאה וההתענינות בספרות העברית הגיעו עד המינימום...

לא כן בעת סער.  הרוח מצליפה, שורקת, מורגשת בחוש.  הספקנים ביותר, גם אם אינם מתחילים ל"האמין", יודעים לכל הפחות כי דבר-מה ישנו, חי, מתנועע... על זאת. ולו רק על זאת, תודה ל"כתובים" —"מרכז הלחץ."

 

ב.  הפולמוס — שמעוררוֹ היה, כמו תמיד, מקרה בודד, מתנהל עתה לא בקשר עם אדם או שיר אחד אלא... לרגלי מציאוּת "הימחניים".  יש וקשה לי לפרש בסעיפים את ההבדל בין שני המחנות.  קשה... וזה רק מחזק אמונתי באמיתות מציאותם.  הענינים הראשוניים ביותר, המשפיעים ביותר על שיחו ושיגו של האדם אינם ניתנים לביאור מילולי מדויק.  מה זה רעב?  מהי אהבה?  מה הם געגועים?  המלכים האדירים מכול, בתבל שלנו, היפה והמעניינת כל-כך, הם בני בלי כס ושם... אפשר לעשות הבדלות: עבר מת — עבר נובט,הוֹוה יורש — הװוה יוצר,כינוס — -חידוש... אלה הם ניגודים יסודיים הסוֹתרים זה את זה. עד כאן יש מחניים, יש מקום ל"אני צודק ואתה טועה", עד כאן הפולמוס טבעי ועלול לשאת פירות.  ואולם מכאן ואילך (רק מכאן!)  פושה, לדעתי, המלאכותיוּת והעקרוּת.  כי את האמנוּת לא תתחלק למחנות ושיטות.  בשטח זה קיימים רק פרטים יוצרים.  ולא קיבוצים.  וסופר אינו כותב בסגנון אסכולה, אלא בסגנונו העצמי... ומי שהפריח את המימרה הנפלאה: "הסגנון הוא האדם",רצה, נדמה לי, להגיד דווקא כך: יצירה, משמע חישוף הנפש, והסגנון הוא התוך.  כאן יש להוסיף: כי תוך זה אין צורתו קבועה.  סגנונו (כלומר הנושאים, הלשון, הטכניקה, הטון) של סופר המאזין רק אל נפשו פנימה, אף הוא נתון לשינויים..  אלף צורות לנשמת האדם, כשולמית השחורה והנאווה, כשלומית מחוללת הצעיפים...