"סער ופרץ”.  אין לומר כי מונח מקובל זה, שריח התרגום המילולי כרוך אחריו כצל, הולם בכל תגיו את המכוּון בו. לפני שאתה מקבלוֹ כפשוטו ודרושו בתולדותיהן של ספרות וחברה, הוא מעלה לפניך, בצורה תרגומית זו, כמין ”שמעון ולוי אחים” מתוך סיפור ילדים.  סער ופרץ... ביחוד ה”פרץ” הזה.  יש בו בנוסח העברי נימה של חוסר־רצינות.  אבל כיוון שנשתרש יפה ואין הוא חידוש אחרונים ונסוך עליו חן פסיעותיה הראשונות של העברית בעולם המעשה — כיוון שכך חביבים עלינו גם יסוריו ועדיין אין היד מורמת לדחותו.