צריף "האהל" (ישנם פאַראדוכּסים מילוליים שהם אקסיומות לבביות) רוצה ודאי להיות כעת רכבת, או אניה, או משהו־על־גלגלים. לנסוע. בני־אדם היוצאים לדרך רחוקה מתמאגנטים ברגעי הפרידה וכל נסורת האהבות, השנאות וההערכות שנתפזרה מסביבם, מתקבצת אצל קטביהם ונהפכת לגוש אחד, שלם ומלוכד, של הרגשת היֵש הקיים, הקיים והעתיד להיעתק ממקומו, להיות חסר.

 

אין צליל עשיר בהדים כצליל התיאטרון ואין כמוהו עלול להטעוֹת ולהוליך שולל. ריבוי גוני הספקטרוּם המהווים את האור הלבן של מהוּת הבמה, המִספר העצום של כוחות יחידים המניעים את המנוף האחד שלה, - כל זה צריך לחייב את הצופה ואת המבקר לריכוז מאכּסימאלי, להתגבשות החושים עד היותם עדשה משברת־קרניים, אוצרת נקודת־שריפה אחת ויחידה, מתיכה ומצרפת את כל מה שהיה חי ודיבר והתנועע בין צבעי הקלעים, מול אורות הראמפּה, תחת כיפת השמימיוּת המותנית (והאמיתית מאוד מפני היותה משוערת ברגש) על קרשי הארעיוּת ההכרחית (והמתבטלת מאליה מפני היותה נשכחת מלב).

 

אין כאמנות התיאטרון מלאכותית בפועל המעשה וטבעית בכוֹח ההשפעה. ערנות־חושים קיצונית דרושה בכדי לטעום אותה, על כל דמיה ובשריה הדשנים, ורק ממדרגת תרבות גבוהה ביותר מותר להסתכל בה בעין מבקרת ופסקנית. אבל דווקא ביחס אליה, ודווקא על־פי־רוב, נהפך החזון לתענוג־ראווה והביקורת לחובה קלה ומשעשעת.