בית־ההוצאה של ישראל זמורה עוד היה אז רק בית, וצד המו"לוּת של בעליו עוד היה מזמור לעתיד לבוא. חדרו הגדול של בית זה היה עטור ספרים. הם כיסו את הקירות ופשטו מעל לחלונות ולמשקופים, ושעה ששלפת ספר מאחת האצטבות נתגלה מאחוריו לא הקיר אלא טור ספרים שני, שכאילו ארב לזנק ולעמוד בפרץ. חדרים כאלה לא היו מטיבה של העיר. זו אך יצאה מתקופת גלי־החצץ המתנפצים ברחובות ורוּבה עדיין פיגומים מפולשים ומעוף דליי־בטון שטסו למעלה להישפך אל גגות חדשים נוטפי מים. ואף־על־פי־כן לא היו ספריו של חדר זה עיטור לקירות. הם היו הקירות עצמם. והתקרה נחה עליהם כמתוך השלמה שנעשתה טבע. שנים אחדות לפני־כן היתה רעידת־אדמה בארץ. ספרית שערי־ציון, הספריה העירונית, גם היא חרדה תחתיה ושעה שהקוראים נחפזו לצאת, אחוזי בהלה, ניצב הספרן בפתח ופרש זרועותיו לאמור: “לא לצאת. קודם להחזיר את הספרים”. סיפור זה, שהיינו חוזרים ומספרים אותו, גם זמורה צחק, כמובן, לשמעוֹ, אך בטוחני כי בסתר לבו הצדיק את הספרן.