חברים, זכות היא לי לעמוד במקום זה, במחיצתם של יונת ואלכסנדר סנד, ולדבר על ספר זה, שהוא אחד הספרים המעטים שהספרות העברית לא תיתכן בלעדיהם. הגורל הוא שכפה על הספרות העברית שיהיו בה ספרים כאלה ושיהיה בה הספר הזה. הגורל הוא שכפה על המחברים לכתוב אותו, וההיענות לגורל הלא גם היא בחירה חופשית במקרה זה.

 

מעשה רב עשו מחברי הספר שנשמעו לגזר הזה. לא ייתכן שלא יסופרו בעברית ושלא יהיו נֶהְגים בעברית הדברים והמחשבות המובאים כאן. הגורל - אם הוא עיוור - הרי הוא פוקח בספרים כמו זה עיני הזמן ועיני הלשון.

 

עם היות הספר הזה הכרח, הרי הוא כרוך בעמידה אל מול בעיות שאין כמוֹתן לכובד, וכך - מסתבר - חשו המחברים עצמם. במסיבה שנערכה ברביבים שאלה יונת סנד: האם מותר להפוך את החיים הללו לספרות? זוהי שאלה שאינה עומדת בכוח כזה ובצידוק כזה בשום ספר אחר. שעה שהמחבר ניגש בכל סיפור שהוא אל נקודות שהן חיים של בשר חשוף, הוא שואל - האם עליך לומר זאת? ואילו כאן, הלא היחס הוא הפוך: פה הדברים הרגילים הם היוצאים־דופן. כל הנושא כולו הוא אותו חומר שממנו עשויות נקודות מוקד אחרונות. זוהי שאלה גדולה ושאלה חיה, וטוב עשו המחברים שהשיבו עליה בחיוב, שכן מתי עומדת השאלה אם מותר להפוך דברים לספרות? - רק כאשר אנו הוגים את המלה "ספרות” באותו צליל של מרכאות שאנו נוטים לשווֹת לה. כשאנו מתכוונים לספרות כטרקלין, כאופנה כספיחי־הווי בטלים וטפלים.