דברי התגובה של דן מירון, על מה שאמר חיים הזז, בנאום-יובל שלו, בענין ספרות עברית וספרות אידיש, הם חזיון מיוחד במינו, ולא מפני חריפותם אלא מפני תכנם וטיבם.
כדי לדון תגובה זו לכף-חובה אין אדם מוכרח לדון את דבריו של הזז כולם לכף-זכות.
כך, למשל, מסופק אני אם ראוי היה לו להזז לעשות חשבון ספרויות זה דווקא לעת יובל שלו, אף אם למעשה בחר לדבּר על כך רק מפני שביקש להימנע מלדבר על עצמו.
יש מקום, לדעתי, לחלוק על דברי הזז גם מצד "אל תעירו", ולא משום ששאלה זו שהוא נגע בה טעונה חמרי-נפץ.  טעם זה לעולם אינו צריך להיות מניעה לדיון בענינים שעל הפרק.  הטעם הוא אחר.  הפולמוסים הכרוכים בענין זה ירדו מסדר-היום, אלא שלא כבענינים אחרים, אפשר לומר כי במקרה זה ירדה השאלה מן הפרק, אך חמרי-הנפץ שלה נשארו בעינם.  משום כך אין זה נושא לנאום-יובל ולתזכורת כוללת של סיכום חותך, אלא לממדים אחרים של עיון.
יכול אדם, כמובן, לחלוק על דברי הזז לא רק מצד "העיתוי", אלא גם לגופם, כלומר, לענין דעות שהובעו בהם, אל שהתגובה שהגיב דן מירון היא מסוג אחר לגמרי.  אין היא בגדר ערעור על דעות, אלא בגדר התרעה כוללת על סילוף טואלי ובגדר תדהמה על אבסורד שצץ לפתע-פתאום בלי שנדע כיצד ומנין ועל סמך מה.  
דן מירון היה צריך להביא בחשבון כי כמה מעיקרי הדברים שאמר הזז אינם עשויים להדהים כל-כך מלכתחילה, שכן הם בגדר קווים כוללים ורווחים בתפיסת הרבים.  יכול המגיב לראותם כמשפטים-קדומים, או כטעות רווחת אך אין הדברים נהפכים לאבסורד גמור, מראש ועד סוף, על-ידי שמדביקים להם תו של שרירות או אונאה, או על-ידי ששולחים את אומרם ל"ספריה".