הכל יודעים ש"כנס המיליונרים" אינו שמה הרשמי של הוועידה הכלכלית הגדולה העומדת להיפתח בראשית החודש הבא בירושלים.   אין הוא אולי גם שמה המכון.  לא מפני שהמתכנסים אינם אילי-הון, אלא מפני שעיקרה של ועידה זו יהיה לא דיון של גבירים על גודל סכומי הצ'קים שהם עומדים לתלוש מן הפנקסים, אלא משהו פחות מזה ויותר מזה.  בין הבאים יהיו מחשובי אנשי העסקים באירופה ובארצות-הברית, מנהלי חברות, בעלי תעשיות, ראשי קונצרנים ומומחי שיווּק, כולם יהודים, כמובן, שידונו "יחד עם עמיתיהם הישראליים" על ייצוב המשק הישראלי ועל דרכים ותכניות להכשרתו לקליטת השקעות.
אומרים שישראל היא למעשה המדינה היחידה בעולם שיש באפשרותה לערוך כינוס בינלאומי כזה למטרה לאומית כזאת.
אך כינוס זה הוא מיוחד במינו וראשון במינו גם מבחינתה של ישראל עצמה.
דומה שזו הפעם הראשונה מתאספים גדולי ההון היהודי בעולם לדון, בקשר לישראל, לא על גיוס כספים לקניית אדמות, או רכישת נשק, או הקמת נקודות-ישוב, או ייסוד מפעלים שעיקרם תעסוקה וכדומה.  כאן ידונו מה לעשות כדי שההון היהודי המושקע בישראל יתן רווחים לבעליו וכדי שההשקעות תהיינה לא מצווה שיש לקיימה, אלא עסק כפשוטו.
האנשים העומדים לבוא לכינוס זה כבר הביעו בהזדמנויות שונות דעתם על הקשיים הכרוכים בהקניית תודעה זו של "רווחיוּת" לפעולה למען ישראל.  אין להכחיש כי הרתיעה מפני עיקרון זה, הכורך את היחלצוּת העם למען ישראל, בנימוק הרווח הכספי, אינה דבר של מה בכך.  זהו עיקרון שיש בו, בהחלט, ניגוד מהותי לדברים ולמושגים שתנועות חברתיות ולאומיות רואות בהם את העיקר מבחינת הדחף והתכלית.  יש בו ניגוד מהותי ליסוד החלוציוּת וההתנדבות, אשר בלעדיהן לא היתה מדינה זו קמה ובלעדיהן אין לה קיום.