מַדֵי הקיץ של פאריס אינם משתנים  מעונה לעונה.  שרירות המוֹדה איננה פוגעת בהם.  העיר שומרת חופש ומסורת.  שמלה אפרורית.  צווארון-כסף – הסינה. בארֶט לבן – מונמארטר. שמשיה סגורה, גנדרנית – טור עופל. חגורה ירוקה – גנים ויערות. אחד מהם הוא היער הווינסני. היה זה – עד לפני שנה – מקלט-נופש-והתבדרות להמון המטרופולין העמל. בכל ראשון בשבוע פלט מתוכו המֶטרו (הרכבת התחתית), מדי חמישה רגעים, עדרי אדם נוהרים למרעה.  על רפידות העשב הכבוש פשטה הילולת סֶנדבישים, בירה מפעפעת, בקבוקי יין אדום, תיבות-צילום ופונוגראפים. במשעולים המשועממים צעדו בסך מְלַהֵג בתי אב אווזיים וזוגות-זוגות של ז'אן ונאנט. האגם התמים הצדיק על עצמו את גזר סירות הטיול, הפקיר את שערו המסתלסל לסריקת המשוטים ועיווה את פניו מקרירות הרסיסים הניתזים... שני האיים רבצו זה בצד זה כשתי בתולות שנזדקנו. באחד מימות האביב דאשתקד הושיט להם הגל המחלק עתונים את גליון יום אתמול. הפעם לא שב לצנוח על ברכיהן האדישות. הן הביטו אשה ברעוּתה וחזן השטוח נשם בחוזקה. אז אמרו: יש לפתוח את ארגזי הנדוניה למען יפוג ריח הנאפטאלין...

 

התערוכה הקולוניאלית נועדה להתקיים בווינסן.

 

עכשיו היו המשעולים לרחובות סואנים – מידרך לפיל, לגמל ולבת-היענה הרתומה, מיכבש לגלגלי האבטומובילים, מיצעד לרגלי אדם שחורות וצהובות, מיסחב לשמלות הדורות-שובל.  האגם שוצף ממזרקות, בוער ממדורות מועד. שתי הבתולות העגומות חידשו נעורים וששון, חג-כלולות להן. שמן עתה – "אִיי אלף לילה ולילה".

 

צרפת, בלגיה, איטליה, ארצות-הברית, הולאנד, דאניה, פורטוגאל – שתלו כאן, על שטח 114 הקטאר, את פרחי מושבותיהן המגוּונים.