היום רציתי לכתוב על-אודות הסתיו.  רציתי לספר, כי ידו קרה ומלטפת, כי רוחב עיניו עופרתי, ואישוני-זהב צפים בהן כשלכת בבריכות-גן... שקומתו זקופה, שריונו — כסף עמום, ראשו גא ועצוב בכובע-אבירים וסוסו עבות-שיער, אמיץ-אברים, עגול ומסולסל כאברי-ענן עולים באופק.

 

ועוד רציתי לכתוב, כי אני וחדרי וכל הנמצא בחדרי, וזו אשר איננה כאן — אוהבים את הסתיו, ובשמענו את צלצל פרסותיו על אבני הרחוב, טוב לנו מאוד.

צפרני השמש אשר היו רושמות שרטת אטית ובטוחה בכל גופו של חדרי, שרשת אלכסון זבת אור, נתקפלו, נתכנסו, מכורבלי עננים מבחוץ ורעולי אפלולית מבפנים הוזים-נחים הקירות, הריצפה והסיפון.

 

אבל באמת לא מנוחה היא זו ולא הזייה אלא כוסף מתעמק וסתר רעד.

 

וילאות מבליטים חזי ברבור, רוטטים ממתיחות ומעוצר, מיטה נלחצת אל הקיר כובשת ראש, חוֹנקת זעקה צבה ורוגנת.  פיסת-נייר קלילה על השולחן רועדת, מזמזמת, נוהה ואיננה ניתקת... ופתע — 

טררך!... הנה זעה ותוּעף ותיפול... כל חדרי זועם: - איזו קלוּת-דעת!... וי לרגשנוּת הילדותית... ארון-הספרים זקף זגוגיות תמהון, השולחן הגוץ והכבד משך בבתפיו: — אינני אשם... אבל כבר הווילאות הגדולים פרצו, נשתרבבו כזרועות געגועים לבנות... הנן דאות, דאהּ ונופף אל מה, דאה והסתחרר סביב מה... רוח-הבכי עוברת בחדרי ואני שמח... כי אני וחדרי וכל הנמצא בחדרי אוהבים את הסתיו ובהישמע משק רגליו בין גגות הבתים טוב לנו מאוד.