צהרי־קיץ.

לובן רב, נטפי אודם על פני הלובן וקצף כחול סביב נטפי האודם – עיר, גגות ושמים.

כעוגת־חג גדולה ניצבה תל־אביב על טס החול הצהוב. חמה היא עדיין, לוהטת מאשר תנור... "איש לא העז געת בה"... יפה היא ורבת תפארת.

 

הים, כטבּח אמן, התפרקד ממולה, צופה בה ובחִנה. כרסו העבה עולה ויורדת בקצב מנוחות ושׂובע... ויפו מוצבת למראשותיו כנרגילה.

 

כעוגת־חג גדולה תל־אביב על טס החול הצהבהב. תפוחה ורוגעת ומהבלת. חם, והים קורא ומפתה מרחוק ורחוב הרצל הזקן אסף את שני קביו: שדרות רוטשילד – ואמר: אמבטיה, ויהי מה!... דדה ונחבט ראשו בבנין הגימנסיה, דדה שנית ונחבט שוב, נואש, השליך את הקביים ימינה ושמאלה ונפל על פסי הרכבת, כאומר לאבד עצמו לדעת. אז נשאו שני השערים אשר מזה ומזה לפסים את זרועותיהם לאות תמהון וקוצר אונים: מה לעשות?... אמבטיה ואמבטיה!... ובנין אפ"ק הצעיר והמשכיל, זה מקרוב בא, אמר: אידיאה פיקס...

 

רחוב נחלת בנימין יצא פזיז וגנדרן, לדרך רחוקה. דם הרוטשילדים נוזל בעורקיו, אבל נפשו לא לאוואנטוּרות בּאנגים כי אם להרפתקאות מסע... – אח, מסעות בנימין הרביעי!... כמוהם לא היו עוד ולא יבואו... פתאום... שניים התנפלו עליו ועצרוהו: האחד קפץ וירד מן ההר והשני גח מן הבקעה – רחוב שינקין ורחוב הכרמל; כפּרים היטו ראש אל חזהו ולא יתנוהו לזוז... גוואלד!... והשוטר באמצע מנופף ידים לכאן ולכאן, רוצה לפשר ואינו יכול...

 

מגדל המשטרה העירונית הוציא מכיס חזייתו שעון גדול ומרוב שעמום שכח להחזירוֹ. לב תל־אביב רגע עמד מלדפוק. בתחנת־הרכבת מצטופפים המוני זבובים, ורכבת אין.

 

רחוב אלנבי השתטח לארכו, הביא ראשו במים ואמר לשׂחות, אבל רגליו נסתבכו ברשת המרכז המסחרי ולא יוכל לזוז.