יצירות גדולות, הנקראות קלאסיות מפני הדר השׂיבה ויקר האמנות והערך האנושי־עולמי שלהן, - תרגומן חשוב בחיי עם ועם כגילוי ארץ חדשה. אם הלשון היא אמא, הרי לבה ודאי חרד מאוד למראה גיסות המלים היוצאות חוצץ במשטר ובקצב ובקול תזמורת… ואם הקורא הוא בן תרבות, כי אז מקדיש הוא לתרגום כזה ענין ורטט במידה לא־פחותה מאשר לאיזו התחרות בינלאומית. כל לשון זקוקה לימי גנוסיא כאלה. באין תרגומים גדולים אין גם ספרות גדולה, כמו שלא תיתכן מדינה משגשגת בלי סחר־חוץ. זהו מעין משפט־הנדסה יסודי, שכל בר־דעת מרגיש בלבו כי נכון הוא ומתקשה קצת להוכיחו. אבל העובדה קיימת: לשון שהיא בבחינת "שוררת בביתה” ומטיילת מחדר לחדר על מרבדי־מסורת כבדים, בין תמונות־דיוקן של סבים וסבתות, העוקבים אחריה מצד לצד בעיניהם הקפואות (שימו לב באיזו עקשנות רודפים מבטי הפורטרטים את האדם החי!…), לשון שנוח לה באנפילאות־סגנונה המרופטים, בכיפת־הלילה שלראשה ובתריסיה המוגפים, עלולה לשקוע במרה שחורה, ר"ל… אפקיה יצטמצמו בין הקירות, הולם פעמיה יגווע במרבדים והקשר הטבעי, שבו קשורים כוח דימוּיָה ומחשבתה לסגנון ולמסורת, ייהפך ויהיה לשעבוד.