חלקת־הים האמהית חלצה שד־מפרץ כחול־ורידים מתוך כתונת־חול צהובה, וחיפה נצמדה אליו כעולל טיפוחים. יונקת ואינה מרפה, יונקת ואינה שׂבעה… אמא־ים נוהמת ממש מרוב נחת: פיקחית היא הרחימאית, פיקחונת… ממלאה את כרסה הקטן, דואגת לימים יבואו… ואניות־דודות באות מרחוק ומקרוב, עבות־גיזרה וגסות־קול, נותנות עצה, משלשלות מתנה, מעלות עשן־‏להג ומסתלקות מתוך נהימת ברכות וצביטות־לחי:

 

– תינוקת בריאה, בלא עין הרע… תאווה לעינים ותיאבון לשפתיים!

 

כאשר נגמלה הבת, חגרה האם קוֹרסֶט־נמל הדוק, סגרה את חולצתה על כפתורי־ביטון, והילדה, משלמדה ללכת, פנתה לטייל הכרמלה.

 

מישהו פגש בה וקרא: – הרי אַת כמעט גברת!… ראשה לא הסתחרר עליה, ולבה לא פג; היא ינקה את הפיכחוּת עם חלב אמא ולעסה אותה עם הסוכריות של דודותיה, – טוב, חשבה לעצמה, אם גברת אני יש להתנהג ברצינות… מאז חדלה לדלג ללא סדר על גבי אבני־שדה פזורות והתרגלה לילך בצדי רחובות ישרים וכבודים.