בוויכוח הציבורי על "עתיד השטחים המוחזקים" נשתלבה בזמן האחרון נימה חדשה.  היא נימתם של משכילים צעירים – ליתר תוקף: אינטלקטוּאלים – שדעתם לגבי זכות נוכחוּתנו בשטחים הנ"ל היא דעה שלישית בתכלית, אך אין הם מסתפקים בהבעת דעתם ובהיאבקות למענה.  הם מרחיבים את היריעה ודנים לא רק בנושא גופו אלא גם במשתמע מתוכו.  משום כך הם רואים זכות וחובה לעצמם להכריז על התדהמה התוקפת אותם לנוכח גל השוביניוּת העכורה ורוח הקנאות האי-ראציונאלית, הסוחפים את העם בישראל. 
 ייתכן שהם רואים דברים שעין פשוטה עוד אינה מסוגלת לראות.  אינני יודע מה העובדות שעל-פיהן הם קובעים דיאגנוזה שלהם.  על-כל-פנים תדהמתם היא, כנראה, עובדה קיימת.
 את אלה שסבורים שעלינו לעמוד על זכותנו לגבי ארץ-ישראל הטבעית והשלמה מגדירים  הנדהמים הללו כאנשים הדוגלים בסיסמות של "אין שלום, כי אם במלחמה" ו"תחי תעשיית הנצחון" ו"יחי הברזל".  הגדרות אלו הן רק דוגמא אחרונה (מתוך מאמר של אורפז) ואין הן אלא חוליה בשרשרת.  יחסם השלילי של גלויי-עינים אלה אל יצרי ההתפשטות המשתוללים סביב מצא כבר ביטוי בכמה מעתונינו, ובשבוע זה הובע הלך-רוחם גם בשבועון הצרפתי הנודע "אוֹבּסרבאטר", ששליחו בישראל מספר על שיחה עם "מרצה צעיר לסוציולוגיה" ומוסר, כי "יש מודאגים בישראל לנוכח גל הלאומנות הפושט במדינה, גל שאָפיו הקלריקאלי-מיליטאריסטי מעורר חששות", וכי תופעה זו של "חלומות גדלוּת היסטורית ובּיבּלית" מדאיגה את חוגי השמאל "הרואים בכך אם לא סכנת פאשיזאציה של המדינה, הרי לפחות משהו דומה לזה מאוד".

 

פורסם גם בספר "החוט המשולש" הוצאת הקיבוץ המאוחד  1975