אותן שעות של הענקת הציוּנים־לשבח, לחיילים החיים, ולהורים או לאלמנות של אלה שנפלו – מהותן של שעות אלו נבראה מן הדם, מן האש והעשן, מן הצעקה. עכשיו היא מהות דוממת ושקופה. למקרא תיאוריהם של טקסים אלה בעתונים אתה חש כי אין פרטיים יותר מהם, אין שייכים יותר מהם אל שרשים עמוקים וחבויים של היחיד, ועם זאת אין כוללים ונרחבים יותר מהם, ריקים מכל ומלאים את העיקר בלבד. בזכרונך עולים תיאורי המעשים. לעשרות. לא את כולם אתה זוכר לפרטיהם, מהם נתערבו יחד, מהם נקטעו ונטרפו זה בזה, ובתוך כך אתה קורא בעתון כיצד עולה ובאה האלמנה הצעירה האחת השניה, וביניהן אלו שהן, כנאמר בלשונו הפשוטה והישרנית של העתון, "בחדשי ההריון האחרונים", ואשה מוליכה בידה את בנה היתום, והנער הקטן מקבל מידי הרמטכ"ל את תעודת־הכבוד לאביו המת, ואותה שעה אתה יודע כי אין מידה לדברים שהצטברו כאן יחד בתוך רגע־הדממה שמסביב וכל זה תלוי בשערה, ועשוי להישבר כהרף־עין מרוב מעמס ומתח ועצבוּת. אינו נשבר. נשאר קיים. ורק הרגעים רצים רצים, בתוך הזמן העומד, בעוד האשה עם הנער הקטן חוזרים אל מקומם.
 ואז אתה שב וקורא את דבריו העצורים והנכוחים של הרמטכ"ל, שאמר בפתיחת הטקס, כי ציוּן־לשבח ניתן לאלה "שהצטיינו בקרבות האש – חיילים ומפקדים אשר חתרו לביצוע מעל ומעבר לחובתם, לאלה שגילו יזמה ונטלו לעמם את הזכות להתנדב בעת הקרב תחת אש וללא פקודה, כדי להשיג את המשימה, לאלה שנפגעו מאש אויב או שאמצעי־לחימתם ניזוקו במידה כה חמורה שהיתה להם הצדקה מלאה להפסיק את לחימתם, אך על אף וחרף כל הקשיים השיגו את משימתם".
 ואתה נזכר במעשה זה או אחר שעליו ניתן הציוּן־לשבח, והנך יודע כי מה שמוגדר בתעודת הצל"ש כ"דביקוּת במשימה" הוא הדבר שקראו לו פעם "קידוש השם". כן, זה היה המונח הטכני הקודם. אין הבדל בין שני אלה. העם הזה יש לו בענינים אלה מסורת מסויימת, וגם זו אולי הסיבה לכך שבפני הוועדה הממיינת הובאו מקרים כה רבים של דביקות ושל אומץ ושל חירוף־נפש, עד כי היה צורך להעלות את "הרמה הקובעת". אין זו הסיבה היחידה, אך זו אחת הסיבות. סיבה שניה, בתוך השאר, היא המולדת החיה שעליה נערכה המלחמה. כן, המדינה הזאת, המוכיחה שוב איזה מבצר־חיים איתן ואחרון היא לעם היהודי ומה נורא המחיר שהיא גובה בעד זה ומה המהפכה שנתחוללה עם הכרזתה, ועם מלחמתה, ועם נצחונה הראשון בתש"ח, בדברי ימי העם העתיק הזה.

המאמר המלא