אקדים ואומר כי אפשר להניח שאם החליטה הממשלה להימנע מלעשות פומבי רב מדי לציון יום שחרורה של ירושלים. היו לה טעמים ונימוקים של ממש. יש להניח כי ההיענות ללחץ בנקודה זו, מתוך כוונה שלא להחריף את הבעיה דווקא בשעה זו, כשמדינות-ערב עמלות להפכה נושא למבחן-כוחות נוח, היא היענות שנבחנה ונמצאה כדאית. לא כל רתיעה טכסיסית היא ויתור עקרוני ולא על כל "התחשבות בלחצים" יש לצעוק חמס.
לא על החלטת ההימנעות מן הפומבי, לגבי יום ירושלים. אני בא לתהות כאן, אלא על הדרך שבה הוצגה הימנעות זו לפני הציבור.
בניסוח המסמך נאמר, כידוע, כי "הממשלה" החליטה כי יום כ"ח באייר, יום שחרור ירושלים השלמה וגאולת הר הבית והכותל המערבי, "יוחג על-ידי תפילת הודיה ליד הכותל המערבי וכן על-ידי הקדשת שעה מיוחדת בבתי-הספר לנושא ירושלים בתולדות ישראל". עם זאת החליטה הממשלה להקים "ועדה שתקבע את סדרי ציון יום-העצמאות ומלחמת-ששת-הימים ויום שחרור ירושלים, בעתיד". הכוונה היא שוועדה זו תיתן דעתה שבחודש אייר חלים בזה אחר זה אירועים המבקשים מתן ביטוי הולם".
הפגם שבהסבר ה – והוא פגם שאולי אין חמור ממנו לגבי ממשלה, בעמדה בפני דעת-קהל שלה עצמה – הוא נימת חוסר-כנות שבו.
חוסר-כנות זה עיקרו לא בכך שהוא מצניע את הסיבה האמיתית לביטול החגיגות הפומביות – את עניין ההתחשבות בנסיבות המדיניות ברגע זה – אלא עיקרו בכך שהוא מנתק את הדברים לגמרי מהקשרם הנכון וניגש אליהם גישה כה עקיפה ותמימה עד שאי-אפשר שלא לחייך למראיה. ניסוח ממשלתי זה מעמיד, למעשה, את הדברים ממש ראשם-למטה. במקום לומר כי הממשלה מצאה לנכון להימנע, מסיבות כבדות-משקל, מלציין יום זה כמתוכנן, עומדת ממשלתנו דווקא על הצורך למצוא ביטוי הולם לא רק ליום זה בלבד אלא גם ליום העצמאות ולמלחמת-ששת-הימים, וברוח זו היא נותנת אפילו הוראות לוועדה שנתמנתה לכך דווקא ברגע זה.
עם-לוואי מוסיפה גם העובדה שמלחמת-ששת-הימים ויום-העצמאות צורפו להסבר זה כמליצי-יושר פחות לשמם ויותר כאמצעי להצדקת ההימנעות עוקצה של בעיית יום-ירושלים ניטל, כביכול, על-ידי שמבליעים אותה בתוך מכלול של בעיית יום-ירושלים ניטל, כביכול, על-ידי שמבליעים אותה בתוך מכלול של בעיות, אשר שאר ימים גדולים מצטרפים בו יחד. אפשר היה אולי להתעלם מן המלאכותיות שבניסוח הזה ולראות בו הכרה שלא יגונה, לולא היו הדברים שקופים כל-כך.
בכך מצטרף נוסח זה לשאר נוסחאות ופירושים ואומדנים שנעשו לנו לחם-חוק בחדשי המערכת המדינית, ובלי משים אתה מהרהר כמה שונה כל זה מניסוחי צה"ל בימי המערכה הצבאית. ההבדל הוא בכך שהקומוניקאטים הצבאיים עוררו אמון מלא. הציבור ידע כי אין בהם לא כיסוי ולא התחמקות.
בנוסח הממשלתי הנ"ל מדובר על "שעת מחנך", שתוקדש בבתי-הספר ליום ירושלים. ראוי היה שהממשלה תוסיף כי הודעתה שלה בעניין זה אינה צריכה להיכלל בחומר שיובא לפני התלמידים, שכן אין זו דוגמא מחנכת.