השעה שבה עמד ראש המטה הכללי של צה"ל על הבמה שמעליה נשמע לראשונה, לפני שבעים שנה, דברו של הרצל אל העם היהודי, יכלה להיות שעה של סמליוּת חגיגית ומרתקת.  הרצל עצמו, אותו מלך אביון אשר מהותו הנסיכית, עם כל רוחניוּת שבה, שמרה זיקה חזקה אל הדרת טקס, היה יודע להעריך הופעה זו.  ייתכן כי לוא ניבא לו מי, באותו יום של פתיחת הקונגרס הראשון, כי ראש המטה-הכללי של הצבא היהודי המנצח יהיה בין המברכים שיופיעו על בימה זו ביובל השבעים של התנועה, היה הדבר נראה לו כהזיה המסמלת לא את מוחשיוּתה של מדינת-היהודים, אלא את היותה חלום רחוק ומטורף.
 כן, הרצל היה יודע להעריך זאת ולהתפעם מכך, אלא שהיתה בה באותה חגיגת-יובל שנערכה לפני שבוע בבאזל עוד נימה אחת שאילו העלה אותה על דעתו היה נחרד ונרתע כמפני חלום רע.  הוא לא שיער כי לאחר שבעים שנה ולאחר ששה ימים של מלחמה ונצחון שהכריעו את גורל ישראל מכליון לקיום, עתיד קולו הקורא אל עם ישראל להישמע כאן שוב כשהוא אובד בתחומים ריקים עוד יותר מאשר בקונגרס הראשון, ושהמפקד הצעיר, הלוחם והחלוץ ובן הארץ, עתיד לעמוד כאן כשהוא קורא אל הציונים ואל האומה לקום וליטול את הנצחון החרוך והפצוע והכביר הזה ואין עונה ואין נע.

 

פורסם גם בספר "החוט המשולש" הוצאת הקיבוץ המאוחד  1975