|
"מה יהיה הסוף?" - נתן אלתרמן
לפני שבועות אחדים, בוועידת המפד"ל, שאל אחד ממשתתפי הוועידה את שר-הבטחון – שהיה נוכח במושב הפתיחה – שאלה קצרה ומעשית ביותר:
-אדוני שר-הבטחון, מה יהיה הסוף?
שאלה קטנה זו, שהיא, כמובן, שאלה גדולה, מקבלת בניסוח פשטני זה אפילו גוון של הומור.
לאחר-מכן, בטקס-הסיום השנתי של ביה"ס לפיקוד ומטה, ייחד שר-הבטחון דבריו לשאלה זו. הוא עמד על נימתה ה"יהודית" המיוחדת והתשובה שהשיב נתבססה, בצדק, על ההנחה שכוונתו של השואל היתה לאו דווקא ל"סוף" ממש, כלומר ליעד האחרון, ולטיב המטרה הסופית. משום כך ייחד המשיב את תשובתו לא לשאלת "מה יהיה הסוף?", אלא לשאלת "מה יהיה?"; לא לתכלית הנכספת, אלא לדרך אליה, לכורח המאבק ולערכי האמונה והאומץ שאי-אפשר בלעדיהם, לאותו "אל תירא אברהם", המלווה את העם מאז ראשיתו ועד עתה.
דבריו אלה של שר-הבטחון, על אף כללותם המופשטת – ולמעשה דווקא בשל כך – היו מן החשובים והמרתקים ביותר שנשמעו אצלנו מאז מלחמת-ששת-הימים.
ואף-על-פי-כן יש באותה שאלה, שהיתה נושא הרצאתו, עוד נקודה אחת ונקודה זו עיקר ניסוחה היהודי הוא דווקא "מה יהיה הסוף?" לא במובן בקשת תכלית אחרונה ומטרה סופית, אלא במובן ה"תכלית" כמשמעותה העממית המדוברת, כלומר איך נצא מתוך מעגל זה שאנו סובבים בו? לאן כל זה מוליך?
ולכך מצטרפים, כמובן, ספיחי שאלות ותהיות, כגון האם אין דרך אחרת? האם בטוחים אנו כי זה הקו הנכון? הםא אין אנו שרויים במבוך שאין מוצא מתוכו?
חזור |