יהיו שיראו באיליה ארנבורג דמות סבוכה ונקלעת בין ההפכים. דמותו של נווד בוהאמי שנהפך לדוברו ומצליפו של משטר עריץ אשר הלך ונשתרג עליו עד היותם לבשר אחד; דמותו של אדם שהפאתוס הרשמי שלו היה כסות לאירוניה: אדם ששילם מחירן של עמדות הכוח וההשפעה שהוא הגיע אליהן ושנותר בשלהי חייו מוקף צללים של חרטות וחרדות וסימני-שאלה. בקיצור, רבים יהיו נוטים לציירו בגוון של טראגיזם ולראות בו לא רק את דוברו של המשטר, אלא גם את קרבנו. 

תפיסה זו יש לה אולי אחיזה במציאות, ואף-על-פי-כן לא היה זה הפתח שבו יש לגשת אל ארנבורג. משטר העריצות, שהוא היה אחד מראשי משתמשיו, אולי עיקם ועיוות את דמותו ואת חייו, אך אין הוא קרבנו של המשטר , וזאת מן הטעם הפשוט שתואר זה תפוס על-ידי אחרים, על ידי אלה שנמקו במחנות-הקוטב, או עונו ונורו בלובליאנקה ובפאנקראץ או נעלמו בלי נודע מקומם.