שני הדיונים התנהלו כמעט בעת ובעונה אחת.  זה של הממשלה וזה של הנהלת הסוכנות.
   את הדיון הממשלתי לא חדלו המשקיפים המדיניים שלנו מלתאר, במשך שבועיים כמעט, במוּנחים שעיקרם ה"קדחנות".  הוסבר כי לא ייתכן שבפגישה בין ראש ממשלת ישראל ובין נשיא ארצות-הברית לא יעלו על הפרק שאלות-יסוד ומשום כך הכרח הוא שהממשלה תקבע עמדתה לגביהן.  דחיפותו של הכרח זה קיבלה תוספת דגש-חזק לאחר שביקורו של ראש-הממשלה הוקדם לפתע בחודש ימים ומכאן ואילך נעשתה הקדחנות כחוט-השני בכל התיאורים וההסברים.  ישיבות-הממשלה היו קדחתניות, המגעים בין הסיעות – קדחתניים, קצב עבודתם של המומחים, שהכינו את החומר, היה קדחתני.
   כך נמשך הדבר כשבועיים ימים ולפתע הושלך הס והקדחתנוּת היתה כלא היתה.  פתאום הוברר ואף הוסבר שיש פנאי ואין להיחפז וכי בפגישה בין ראש-הממשלה ובין נשיא ארצות-הברית אין שום הכרת או צורך להעיר ולעורר שאלות-יסוד ואך איוולת היא להניח שהממשלה צריכה לקבוע עמדה לגבי שאלות אלו, נוסף על מה שכבר נקבע והוצהר בכנסת.  "דבר" אפילו הגדיר את כל הדיון כולו כ"פולמוס-סרק".  בקיצור, כל סימני הקדחת נתעופפו כהרף-עין וקדחתנות מסויימת נשארה רק בהכחשות-הקדחתנות.
   כך נמצאנו איפוא עומדים לפתע במצב שבו נהפך הדיון הממשלתי הראשון בשאלות של עיקר, לאינטרמצו טראגי-קומי ובמידה שנשמעו קולות מערערים על ניעור-החוצן הפומבי מנושא-הדיון ועל הדרך שבה הורדה בבהלה מסדר-היום שאלת-היסוד של שלימוּת הארץ, הוסבר כי הדבר נעשה למען שלימוּת הממשלה.