לפני זמן לא-רב כתב שר-השיכון, מרדכי בנטוב, מאמר מלא שנינה ותוכחה בו התריע על תופעה ציבורית מסוכנת שעיקרה כך:
  "מתהלכים בתוכנו אנשים המרעישים עולמות כדי להוכיח כי שתים כפול שתים הן חמש.  מדוע? מפני שזה יותר מארבע.  והם, כמובן, רוצים יותר".
  כדי לחסוך את טורח הניחושים מאלה שלא קראו את הדברים, נציין מיד כי אותם מופרעים, שאליהם נתכוון השר, הם האנשים הסבורים שארץ-ישראל זו, שלאחר מלחמת-ששת-הימים – ביחוד במה ששייך ליהודה והשומרון, שעליהם בעיקר סובב הוויכוח – היא שלימוּת טבעית, היסטורית ובטחונית, ששמירתה צריכה להיות משימה עליונה של האומה היהודית בזמננו.
  על טירוף זה התריע שר-השיכון-והפיתוח גם לאחר מכן, בעתון העתונאים, שעה שדיבר על קבוצות-לחץ, הפועלות "כפי שפעל ההמון ההיסטרי ברחובות קאהיר, ערב מלחמת-ששת-הימים, כדי לשכנע את שליטיה שייצאו למלחמה".
  קולו המפוכח של השר לא היה, כידוע, אלא אחד מרבים.  זה חדשים על חדשים, מאז מלחמת-ששת-הימים, מוצג עקרון-הקשר שבין העם היהודי ובין השומרון ויהודה, ערש האומה, כהזיה של מוכּי חשיש, עד כי דומה לפעמים כי מכוחה של המלחמה הגענו בהיסח-הדעת למעמד של כובשים הניצבים בהונולוּלוּ, ולא בחבל-ארץ שהיה, עד לפני עשרים שנה, חלק לא-נפרד מן המהות, אשר שמה היהודי והציוני היה ארץ-ישראל.
  אני מזכיר כאן הלכי-רוח אלה כדי להטעים כי יש להביא בחשבון אווירה זו, על-מנת להבין כי אותו משורר כביר-זכויות, שהשתתף בסימפוזיון של "מעריב", לא היה צריך אלא להוסיף על הקיים כדי לומר ש"קמה בתוכנו תנועה שלימה, מעין חברת פסוקים בערבון בלתי-מוגבל ובה כלי שיר וכלי קודש – וכלי נשיפה", ולהוסיף דברים בענין "אנשי רוח הרצים בעקבות הלגיון הכובש", ובענין "התפעלות של עגל" וכדומה.
  דברים אלה אינם יוצאי-דופן על הרקע שהזכרנו.  חסרונם הוא רק בכך שהם איחרו קצת את המועד והם נראים בהתפרצות-פתאום של תרועה עזה מדי, דווקא בשעה שהתזמורת שוככת קמעה והדעות, כמדומה, הולכות ומצטללות.  אכן, גם באותה שיחה של "מעריב " היתה התפרצות-קצף זו, הן מבחינת תכנה והן מבחינת נימותיה, הופעת יחיד.