בפתיחתה של תערוכת-הציירים במגדל-דוד בירושלים הכריז שר החינוך והתרבות על תכנית שעלתה במחשבה להקים "קריית אמנים" בעיר העתיקה. הבשורה הזאת הובלטה בעיתונות כעיקרו של טקס-הפתיחה וזכתה להדים חיוביים ביותר.
למעשה, כבר יש תקדימים לרעיון זה. קריית-אמנים קיימת, כידוע, מזה שנים בצפת. אפילו כפר נטוש שלם – כפר עין-הוד – כולו אמנות, ואין צריך לומר יפו הקדומה. לגבי זו קיימת גם חברה מיוחדת, משותפת למשרד התיירות ולעיריית תל-אביב, ומטרתה המוצהרת של חברה זו להוסיף ולפתח את חלקה הקדמון של העיר, "כמרכז לאמנות ובידור", על-ידי אכלוס השטח באמנים והקמת סטודיות, גלריות ומועדונים אמנותיים.
לאחר נסיעה שבה אתה עובר למעלה ממחצית הדרך עד הסואץ, לאחר שדות הקרב החרוכים עדיין, אתה רואה מרחוק את אהליה וצריפיה של היאחזות ברדאוויל. בשער המשק – שלט חדש, עשוי פח ועליו שם-המקום – נחל-ים, ולמעלה מן השם הזה ראשי-התיבות U.J.A שפירושן "יונייטד ג'ואיש אפיל", ואתה רואה ותופס כי תו-הזהות הראשון שכבר הספיק לקבוע עצמו כאן, במרחבים הללו שהמלחמה עוד עשנה מתוכם, הוא לא תו-החטיבות שנאבקו כאן. ולא תו-הגדודים שהקיזו כאן מדמם, אלא תו המגבית היהודית המאוחדת.
כן, זה השם הראשון המזדקר לעיניך כאן במרחבים שלאחר הקרבות האכזריים, והוא גם השם הראשון המזדקר בפתחו ש כל קיבוץ וכל מושב בישראל, כאן, בבראדוויל, זה נראה לך, במבט ראשון, משונה יותר מאשר במקומות אחרים, אף כי למעשה מה ההבדל? למעשה, אין דבר זה צריך להיות צורם יותר כאן מאשר בשעריהם של ישובי חומה-ומגדל או בפתחיהם של קיבוצי-ספר או מושבי-עולים אשר חלקה של המגבית בהקמתם הוא חשוב לאין-ערוך, אך לבטח לא חשוב יותר מחלק הדם היזע והסבל והבדידות של המתיישבים.