סביב קום המדינה, ואף מעט קודם לכן, קיבלה הארכאולוגיה מעמד מיוחד בציבוריות הישראלית מעבר לתפקידה כאמצעי לחשיפת העבר וחקירתו. הארכאולוגיה הסעירה את דמיונם של תומכי התנועה הציונית, שראו אפשרות להתחבר באמצעות שרידיה לתושבי הארץ היהודים הקדמונים והם גייסו אותה לטובת המפעל הציוני לסיוע ביצירת תחושת השייכות של התושבים לאדמתם.

 

אלתרמן, כמשורר בעל מודעות פוליטית ועמדות אידיאולוגיות מוצקות, התייחס ישירות בכמה משיריו לחפירות הארכאולוגיות שנערכו בימיו וכן לממצא הארכאולוגי עצמו.