ראשית למחמאות הראיון הוא מרתק וזורם. ברכות מגיעות גם למראיין שהשאיר מרחב ראוי למרואיין. לטעמי האישי, האתנחתאות של יוסי בנאי מקלקלות קצת את השורה. בנאי לוקה תמיד בדרמטיות מופרזת, גם כאשר היא לא לעניין. שירי אלתרמן, וביחוד שירי כוכבים בחוץ, שהלבה הפנימית כל-כך גועשת בהם, אינם זקוקים לדרמטיות הזאת, ההופכת אותם פומפוזיים. להיפך, כאן מתבקש מיתון בקריאה, ואף מיתון בהטעמה. דמעותיו של השיר האלתרמני "בוכות פנימה", וגו'. כך בדרך כלל, אבל בתור רקע לזרימה המרתקת של דברי מירון , קריאה כזאת היא במיוחד פסולה, והזכירה לי יותר מכל הפסקת פרסומות בערוץ 2. מצד שני אני בטוח שרבים יחלקו עלי כאן ואני מקבל בהכנעה את בחירת העורך. לתוכן הדברים יש לי כמה הערות ואציין אחת בלבד. יתכן שאני טועה, אבל דימיתי לזהות בדברי מירון נסיגה קלה מהנראטיב של ספרו "פרפר מן התולעת". מעין בשלות שיש לברך עליה. מצד שני, אולי הסיבה היא שבראיון זה מדובר לא בניתוח ספרותי (או כדבריו: "לא זה המקום") ולכן הוא נינוח יותר. כך או כך, על שריד אחד (מיותר לדעתי) מ"פרפר מן התולעת" יש להעיר. בהתיחסו לחיי המשפחה של אלתרמן, ויחסיו עם נשים בכלל, מציין מירון כי לאלתרמן לא היה מודל טוב של זוגיות. הוא עושה זאת בפסקנות, כציון של עובדה, והשומע מבין כי המודל הפגום הזה, הוא העומד בבסיס חיי המשפחה הרעועים אותם מתאר מירון, ובמשתמע הוא גם מוטיב המניע את שירי כוכבים בחוץ.. כמו שציינתי בדיון שכן, ניתוחים מסוג זה, לא זו בלבד שהם פסולים במחקר ספרותי אלא אף מוציאים שם רע לפסיכולוגיה בתור מדע. כי איך יסביר מירון את העובדה שאותו מודל בדיוק (משפחת יצחק ובלה אלתרמן) הביא את אחותו של אלתרמן, לאה להב-אלתרמן, להקים בישראל משפחה לתפארת, הכוללת כיום שלושה ילדים, עשרה נכדים ולא נמנה את הנינים מחשש עינא בישא.
|