אודה ואתוודה שזהו אחד השירים שהכי קשה לי איתם מבחינת אלתרמן {האהוב עלי מאוד}.
גם ביחסו לאלטלנה וגם ביחסו לסזון שמר אלתרמן כדרכו על קידוש הריבונות שהאמין בה כבסיס חשוב (גם לדעתי מדובר בבסיס חשוב) אך היכן אהבת האחים שניחן בה בשירים כה רבים אחרים?
אף החשש מאנרכיה צבאית מובן לי היטב, גם ידועה לי היטב תדמיתם של הרוויזיוניסטים באותה העת בקרב השלטון והעיתונות, אך האם יש בכל אלו כדי להסביר את תמיכתו המוחלטת של אלתרמן בפעולה שהיתה קיצונית כל כך? מסופקני.
ממה נבעה תמיכה זו לדעתכם?

אני מודה שהשיר הזה הוא מבין הבודדים שגורמים לי להבין את אלה שקראו לאלתרמן שופרו של בן גוריון (בהקשר לרובם של שיריו הפולטים האחרים אני דווקא נוטה להתווכח עם אלה)

נ.ב. בהזדמנות זו אציין שפשוט תענוג לבקר באתר.

אני נוטה לקבל את עמדתך, טל, שזהו מקרה המחזק את הטענה כנגד אלתרמן על היותו "משורר חצר". אלתרמן לא נמנע מלבקר את בן גוריון למשל בנושא הסכם השילומים או פירוק הפלמ"ח, והראה בכך שאין הוא מקבל באופן עיוור את עמדותין של בן גוריון. אך בפרשת אלטלנה היה היישוב קרוב כל כך למלחמת אזרחים שאלתרמן הרגיש כנראה אחריות, מעין שליחות, לחזק את השלטון המרכזי או בניסוח שלו לחזק את האומה הלוחמת:

כִּי הַנּשֶק הַזֶּה
לׂא לַהֶבֶל נִשרַף...
הוּא מִלֵּא שֵרוּתוֹ לָאֻמָּה הַלּוֹחֶמֶת!

הוּא שֵרֵת! שְׂרֵפָתוֹ פֵּרוּשָה נִצָּחוֹן
לְיִצְרָהּ שֶל אֻמָּה
עַל יִצְרוֹ שֶל עֵדֶר.
הוּא שֵרֵת! שְׂרֵפָתוֹ פֵּרוּשָהּ הַנָּכוֹן
הוּא קִיוּם הַמָּרוֹת
וּשְמִירַת הַסֵּדֶר!

בתקופה הזאת של 1948, התייחס אלתרמן בטוריו גם לנושאים השנויים במחלוקת, אך כנראה עשה זאת מתוך תחושת אחריות לחוסנה של האומה, גם החוסן המוסרי. בתקופה מאוחרת יותר, מאמצע שנות הששים, ניתן לראות אצלו התגייסות יותר ברורה לגופים פוליטיים (שגם אותה אפשר לייחס לתחושת אחריות).

ניתן למצוא באתר זה מאמרים של מרדכי נאור, חנן חבר ויחיעם ויץ הדנים, בין השאר, בטענה כנגד אלתרמן על היותו "משורר חצר".

אשמח לשמוע כאן בפורום דעות נוספות על נושא זה

שוב ושוב ממשיכים לגנות ... ודוקא בימים אלו מול התחזקות הפילוג והנדוש ביותר- חוסר המשילות , אני נזכר מה היה יכול לקרות כבר אז אם היינו נותנים לרצון העדר לגבור.