| : |
|
נוצר ע"י על 15 מרץ 2012 01:47
מצורף המקור למה ששאלת:
פסיקתא רבתי פרשה לה
כיון שראה נבוכדנצר את גבריאל, הכירו ואמר: זה שראיתי במלחמתו של סנחריב בשעה ששרפן. ר' אליעזר הגדול אומר בשעה שראה נבוכדנצר את גבריאל, נזדעזעו כל איבריו ואמר: זהו מלאך שראיתי במלחמתו של סנחריב, שנדמה כזרבוכי' קטנה של אש ושרף את כל מחנהו. לכך נאמר חומת אש סביב.
|
| שם משתמש: |
|
|
|
| קוד אבטחה: |
|
|
|
| נושא: |
|
RE: רוע ירקרק |
|
| הודעה: |
|
|
|
|
|
|
| סקור נושא |  | |
יוסי גלובינסקי
 |
| 15 מרץ 2012 10:29 |
|
יפה שאלת.
התשובה במקרה הזה היא דווקא: "אין מקשין על הדרש". מה הכוונה - המדרש הוא אכן סיפורי מעשיות שלא היו ולא נבראו שהרי לא יעלה על דעתך שאכן נבוכדנצר השני דיבר עם בן סירא כפי שמופיע במדרש בן סירא (המרחק שם יותר מ 1500 שנה), כך גם על סיפורי המחלוקות בין הרמב"ם ורש"י שחיו בהפרש של 100 שנה בין פטירה להולדת.
מה כן - חבויים במעשיות - מסרים מוסווים שנועדו לקהל מצומצם יותר בבחינת "תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אופניו" - כפי שהרמבם מסביר במורה הנבוכים: המעשיות מנצלות את שני אופני הדיבור המשל והנמשל. רשת הכסף שעוטפת את תפוח הזהב כך שהוא נראה עשוי מכסף (יפה כשלעצמו)היא סיפור המעשיה ותפוח הזהב נראה בכל יופיו רק לאלה שזכו להתקרב מאד לרשת ולראות מבעדה את הזהב. כיצד אתה יודע שסיפור מעשה הוא משל? שואל הרמבם את תלמידו ומסביר לו מיד - כאשר הסיפור מכיל אבסורדים. למשל הסולם בחלום יעקב שמגיע עד השמיים, אומר הרמבם, הוא 100% משל ויש להסביר ולהבין שלא כפשוטם - כל מילה ומילה בסיפור המקראי.
חיים רמון למשל - אוהב תמיד להדגים מוסר השכל פוליטי ברמה גבוהה מאד מסיפורי גוליבר, מישהו חושב להקשות על סיפור גוליוור עצמו? בנבוטו למשל וורדי (או מי שממנו נלקחה היצירה) חיבר את נבוכדנצר עם כורש ועשה שניהם בן אחד. אז מה בגלל זה לא נלך לאופרה שכתב שקרן?
אלתרמן עצמו בליל קייץ, מה הוא לא יודע שברגע שהדומיה שורקת מיד באותו הרגע היא מפסיקה להתקיים? מה הוא לא יודע שלילה הוא לא דבר כמותי? מה הוא לא יודע שטל נוצר על האדמה ולא נפגש איתה כמו הגשם? וודאי שהוא ידע זאת אבל כך הוא משך תשומת לב אנשים ונסות ולהבין למה ב א מ ת הוא התכוון. נתן זך בצעירותו חשב שזה אוסף של זיקוקין דינור שנאמרו רק בגלל צלילם היפה והם חסרי תוכן. אבל כהבאתי לידיעתו ש"פיל" בארמית זה "שער" (זה גם נראה דומה המרווח בין רגלי הפיל בפרופיל ושער בחומה) ולכן ייתכן שאלתרמן ב"אל הפילים" באומרו "פילי השמיים" בעצם התכוון ל"שערי שמיים" - הוא לא הגיב בצורה מזלזלת - ההפך הוא הנכון. |
|
|
|
|
אחד תם
|
| 15 מרץ 2012 09:18 |
|
ובכל זאת, איך זה מסתדר?
נבוכדנצר השני (שהיה בבלי) נולד כמעט 70 שנה אחרי פרשת סנחריב (שהיה אשורי)
או ששוב יציעו לנו את "אין מוקדם ומאוחר בתורה", כמו שקורה כשאין הסבר טוב |
|
|
|
|
יוסי גלובינסקי
|
| 15 מרץ 2012 01:47 |
|
מצורף המקור למה ששאלת:
פסיקתא רבתי פרשה לה
כיון שראה נבוכדנצר את גבריאל, הכירו ואמר: זה שראיתי במלחמתו של סנחריב בשעה ששרפן. ר' אליעזר הגדול אומר בשעה שראה נבוכדנצר את גבריאל, נזדעזעו כל איבריו ואמר: זהו מלאך שראיתי במלחמתו של סנחריב, שנדמה כזרבוכי' קטנה של אש ושרף את כל מחנהו. לכך נאמר חומת אש סביב.
|
|
|
|
|
אחד תם
|
| 14 מרץ 2012 17:38 |
|
מעניין
אולי יש למדרש ההוא, ( הכוונה לבן-סירא ? ) גם הסבר טוב איך הצליח נבוכדנצר להיות גם גנרל בצבא סנחריב מול ירושלים (שנת 701 לפנה"ס)
וגם לכבוש את ירושלים בתור מלך בבל בשנת 586 לפנה"ס (115 שנה יותר מאוחר) ואחר כך עוד לחזור לבבל ולמלוך בה כ 24 שנים נוספות עד מותו ב 562 לפנה"ס
היתכן שזאת הכוונה של אלתרמן ב"זמן רחב, רחב"?
הוא גם "רחב לב", הזמן, ומוכן להתגמש כשצריך
וגם רכב על רחב, האריה הזה, עד שהוליד ממנה חתול עם סכינים בעיניים הירוקות, התגלגל לתוכו וכך קיבל במתנה עוד איזה מאה שנות חיים,
כל זאת כדי לשמש הגרזן של אלוהים המונף על ירושלים תובב"א.
אגב, מכאן, מהגרזן, גם מגיע השם נבוקו, שזה שיבוש איטלקי של המילה נבוט |
|
|
|
|
יוסי גלובינסקי
|
| 14 מרץ 2012 15:20 |
|
יורשה לי להציע "גישה אחרת" (כהגדרתו של המרא דאתרא דכאן, בן טובים הי"ו) לביטוי "רע ירקרק". המדובר הוא לא ב"המלט" וגם לא ב"אותלו" אלא דווקא ב "נבוקו"!!!
בקיצור נמרץ – השיר מתאר בבית הרביעי את שריפת ירושליים (עיר אשר עיניה זהב מצופות) המורעבת שנתיים עקב המצור של נבוכדנצר המוגדר בכתוב "עלה אריה מסבכו" – במדרש "אריה נוהם" זה נבוכדנצר. רע ירקרק (רע עשוי מזהב) הוא אם כן נבוכדנצר מלך שנער היא בבל – במדרש - שונא רע (וגם שונרא החתול שטרף את הגדי הוא בית המקדש) וגם דניאל בפירוש חלומו של נבוכדנצר – "אתה הוא ראש הזהב".
בית ראשון – נבוכדנצר שהיה בין העשרה היחידים שניצלו בלילה בו היכה המלאך את כל צבא סנחריב שצר על ירושליים בתקופת צדקיהו (לפי המדרש - כך הוא הכיר את המלאך גבריאל שהופיע בחלומו) במארב לילי חשש לפי המדרש מנוהל "לילה כמה לילה" ("לילה ללילה יחווה דעת" – לילו של גדעון ללילו של סנחריב – כמה ניסים נעשו בלילה...) אולי אלוהים לא מאשר את ביצוע הכיבוש אבל היה מצב של "בשמיים שקט" – לפי המדרש – השקיט שמיים – הסתר פנים) ואז הוא תקף. צדקיהו ובניו ברחו לבקעת הירדן דרך מערת צדקיהו אבל הם נתפסו והובאו אל נבוכדנצר לרבלה – שם "וְאֶת בְּנֵי צִדְקִיָּהוּ שָׁחֲטוּ לְעֵינָיו וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר וַיַּאַסְרֵהוּ בַנְחֻשְׁתַּיִם וַיְבִאֵהוּ בָּבֶל". נבוכדנצר (שונרא החתול) לא הצליח לעקור את עיני צדקיהו כפי שמופיע במדרש: וזה אחד משבעה (אנשים, ביניהם שמשון בגבורתו) שנדמו לאדם הראשון "צדקיהו בעיניו". נעצו בעיניו לונביות של ברזל ולא נתעוורו עיניו, עד ששחט (נבוכדנצר) את בניו לעיניו ואחרי כן נתעוורו עיניו שנאמר (שם /מלכים ב' כ"ה/) ואת בני צדקיהו שחטו לעיניו ואת עיני צדקיהו עוור. כלומר מה שעיוור את צדקיהו הוא בהק הסכין בו שחטו את בניו ולא השיפודים בהם ניסו לעוור אותו "בהק הסכין בעין החתולים".
בית שני הוא כבר פשוט... קצת לפני החורבן זרק צדקיהו את ירמיהו הנביא שהטיף להיכנע לבבלים לתוך בור עמוק. מי שהציל אותו על ידי משיכה בחבל מהבור הוא "עבד-מלך הכושי" ("עבדים שחורים") (לפי המדרש - כינוי לברוך בן נריה הסופר). שניהם הן ירמיהו והן עבד מלך הכושי הם לפי המדרש מבני בניה של רחב הזונה הכנענית מיריחו, שהתגירה והתחתנה עם יהושוע בן נון (הזמן רחב רחב). ירמיהו ביקש מאלוהים סולם להוציאו מהבור אבל נאמר לו להסתפק בחבל כמו שאמו רחב הורידה את המרגלים בחבל.
למלך חזקיהו הרחיבו את הזמן (הרחבת זמן – ביטוי שגור במדרשים להארכת זמן) הוסיפו לו 15 שנה לחייו אחרי שפנה אל הקיר ואמר "מר לי מר" – לפי המדרש לקיר של רחב הזונה (בקיר ביתה ובחומה היא יושבת).
נבודנצר הוא דרך אגב מבני בניהם של שלמה (ולמלך שלמה נתן "לב רחב") ומלכת שבא (הביאה 120 כיכר זהב לבית המקדש) "וייתן לה המלך את חפצה" (לפי המדרש - הטריחה את עצמה לבא בעצמה בראש המשלחת כדי להתעבר משלמה ולקבל ילד חכם מאד – נולדה בת וממנה בהמשך נבוכדנצר)
מוסר השכל – אין טוב בלי רע ואין רע בלי טוב – ירמיהו הטוב מבני רחב הכנענית, נבוכדנצר הרע מבני שלמה המלך, "ליל קיץ" במובן של קץ וחורבן המקדש כמופיע בעמוס – כלוב קיץ (טנא תאנים יבשות), וגם במובן של הגאולה אחר כך: "כֹּה אָמַר יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כַּתְּאֵנִים הַטֹּבוֹת הָאֵלֶּה כֵּן אַכִּיר אֶת גָּלוּת יְהוּדָה אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּי מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶרֶץ כַּשְׂדִּים לְטוֹבָה".
אמן וכן יהי רצון...
|
|
|
|
|
אקי
|
| 07 מרץ 2012 23:55 |
|
כן, זה עתה קראתי את המאמר של שמיר. אפשר להגיד שלגבי ליל קיץ היא מיפתה את השטח בקווים כלליים.
חבל רק שבטעות הדביקה את המפלצת ירוקת העין שלנו להמלט דווקא. לדעתי היא מאד משתעממת שם ומתגעגעת למקומה הטבעי אצל אותלו (מערכה 3 תמונה 3)
IAGO: O, beware, my lord, of jealousy;
It is the green-eyed monster which doth mock
The meat it feeds on; that cuckold lives in bliss
Who, certain of his fate, loves not his wronger;
But, O, what damned minutes tells he o'er
Who dotes, yet doubts, suspects, yet strongly loves!
OTHELLO: O misery!
IAGO: Poor and content is rich and rich enough,
But riches fineless is as poor as winter
To him that ever fears he shall be poor.
Good heaven, the souls of all my tribe defend
From jealousy!
|
|
|
|
|
יוסי גלובינסקי
|
| 07 מרץ 2012 12:41 |
|
תודה אקי. גם אני מאד נהנה לקרא את אשר שירי אלתרמן עושים לך.
אגב: ראה פירושה של זיוה שמיר לליל קיץ כאן באתר - היא הקדימה את שנינו. לגבי דידה "ירקרק" הוא זהב על פי התנ"ך או קנאה ירוקת עין על פי שקספיר.
א-פרופו הבית האחרון ב"כיפה אדומה":
"אדמה עשבית" - מתקשר פונטית עם "עשיו האדום". יעקב ועשיו כמייצגים של הטוב והרע הם לדעתי התאומים של אלתרמן. היום שייך ליעקב והלילה לעשיו ובינהם חוצצת כיפת השמיים האדומה שבשקיעה. המעבר יכול להיות לפי התלמוד גם כ"הרף-עין" שהתאור היפה ביותר עלי אדמות למצב הזה של המעבר בין היום ללילה קיים כאן: "ועינינו עצמנו - - ולפתע נביט והנה כבר חשכה הצמרת".
כל ימי השנה שייכים ליעקב וכל לילות השנה שייכים לעשיו, למעט לילה אחד - לילו של יום הכיפורים עליו וויתר עשיו ליעקב. הוא מקבל בתמורה קרבן הניתן ביום הכיפורים ונקרא שעיר לעזאזל (עשיו הוא שעיר). אותו קרבן נלקח למדבר ביד "איש עיתי" (אדם שהגיעה עיתו וצריך למות באותה שנה). ועכשיו לפואנטה: כיצד בוחרים את האיש? עינו האחת ירוקה!!! |
|
|
|
|
אקי
|
| 07 מרץ 2012 11:06 |
|
תענוג, יוסי - כרגיל.
מכיון שכל הפוסט שלי עמד בסימן "בִּטְנוֹ" של הקורא, תרשה לי לדווח לך (ממעמקי הַכַּרְכָּשְתָא) כי אצלי הירקרק (שם) תיקשר עם המפלצתי.
המהלך האסוציאטיבי היה כדלקמן:
שלב א': "המפלצת ירוקת העין" של שיקספיר, כלומר: הקנאה.
שלב ב': דרך הקנאה אל המפלצת.
אשר ל"ירקרק הריסים", נדמה לי שהוא עומד בסימן ה"אדמה העשבית", שהיא המפרפרת בהם.
אשר על כן גם שם השתלט עלי הצבע הירוק ולא הזהב
"ואנחנו שותקים, אדמה עשבית
בירקרק הריסים מפרפרת...
ועינינו עצמנו - - ולפתע נביט
והנה כבר חשכה הצמרת."
(כפה אדומה, כוכבים בחוץ)
ובכל זאת, הפוסט שלך שווה זהב |
|
|
|
|
יוסי גלובינסקי
|
| 07 מרץ 2012 10:23 |
|
לאקי שלום
לעניות דעתי אלתרמן ב"ליל קיץ" לא התכוון לירקרק במובן של הצבע הירוק בהיר כפי שמופיע בתאור נגעי הצרעת בתורה אלא דווקא לצבע הזהב כפי שהוא מופיע בתהילים(ראה הציטוטים למטה). התנאים (בקמץ) שמסייעים לי הם כמובן: "במגלב זהב פנס וכו'" בבית ב' ו "עיר אשר עיניה זהב מצופות" בבית ד'. הנובע מכאן הוא שלעניות דעתי אלתרמן לא התכוון לעיר תל אביב בשיר זה הואיל ולא היא זו המצופה זהב וגם לא היא זו בה ישנם מגדלים וכיפות עשויים מאבן י......ת ...
ירקרק במובן של ירוק מעורב בלבן (דונש בן לברט):
וְהָיָה הַנֶּגַע יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדָּם, בַּבֶּגֶד אוֹ בָעוֹר אוֹ-בַשְּׁתִי אוֹ-בָעֵרֶב אוֹ בְכָל-כְּלִי-עוֹר--נֶגַע צָרַעַת, הוּא; וְהָרְאָה, אֶת-הַכֹּהֵן.
ירקרק במובן של צבע הזהב:
אִם-תִּשְׁכְּבוּן, בֵּין שְׁפַתָּיִם:כַּנְפֵי יוֹנָה, נֶחְפָּה בַכֶּסֶף; וְאֶבְרוֹתֶיהָ, בִּירַקְרַק חָרוּץ.
בירקרק חרוץ - פתר דונש בן לברט: החרוץ הוא זהב, ולכך נתנו המשורר אצל הכסף. וירקרק החרוץ, הוא הזהב אשר יובא מארץ החוילה ומארץ כוש, זהב טוב מאד מאד. לא הוא ירוק ולא הוא אדום, ולכך קראו - "ירקרק" כמו (ויקרא י"ג) לבן אדמדם שאינו לא לבן ולא אדום לכך נכפל: ירקרק אדמדם.
ראה גם ב"כיפה אדומה": " בירקרק ה ר י ס י ם מפרפרת"
עַוֶּרֶת אוֹ שָׁבוּר אוֹ-חָרוּץ אוֹ-יַבֶּלֶת..
חרוץ - ריס של עין שנסדק או שנפגם וכן שפתו שנסדקה או נפגמה
|
|
|
|
|
אקי
|
| 06 מרץ 2012 00:14 |
|
פעם די מזמן קיבלתי לינק למין קליפ ביו-טיוב.
משהו בצחוק כאילו, על העיר תל אביב
זה מתחיל בשתיל קטן ותמים, סוג של קקטוס או צבר לא מזיק לכאורה, שנובט בפינת רחוב תל-אביבי מרופט, דרומי, פלורנטיני כזה, אבל מפעם.
מהר מאד השתיל הזה מתחיל לגדול ומקבל צורה מפחידה. לנגד עיניך, תוך ה 2-3 דקות של הקליפ, הוא גדל, שולח פֹּארוֹת ומשתרג ומכסה את כל העיר בסבך מפלצתי של שלוחות ולועות משוננים ומרושעים, הנפערים כלפי מעלה, כאילו לא הספיקה להם העיר שכבר בלעו.
הכל קורה בקצב מטורף לצלילי מוסיקה קצבית ומפליצה (כלומר מעוררת פלצות, אבל לא טעיתם, יש בזה גם איכות משנית של נפיחה, שעוד מגבירה את הפלצות, וחוזר חלילה), פס הקול נשמע לצופה התמים כמו מוסיקה צבאית של גייסות הצועדים בסך ולפי הקצב כובשים את העיר, אבל בעצם הצופה מבין שלא זו הכוונה. זה לא גירסא ישראלית של השיר "החומה", אתה מבין שיש כאן משהו אחר לגמרי, הרבה יותר גרוע.
בצפייה ראשונה בקליפ, אחרי הוואו הראשון, אתה מרגיש אי-נוחות מסויימת, כי אתה לא רואה את הנמשל, אלא שברור לך, תחושה מְּפַכָּה בך, שכמו תמיד ביצירה טובה, אם רק תהיה סבלני ותפקח את העיניים והאוזניים, המציאות כבר תגיש לך את הנמשל על מגש של כסף.
תכל'ס למה נזכרתי בזה? כי גם אלתרמן תיאר בכל מיני דרכים את העיר תל אביב, וגם הוא אהב את דרום העיר, וחשב שיש בו (נניח לרגע שדרום העיר זה זכר) משהו מאד בסיסי שמייצג את העיר תל אביב וגם "עיר" בכלל. אמנם מלמטה, אבל מייצג. זכורות לי גם כמה שורות וביטויים שלו. למשל "רוע ירקרק" או "תסיסת אורות וָחֶשֶד", או "רתיחת מטמון בקצף השחור", בשיר "ליל קיץ", שאפילו עכשיו כשאני כותב אותם מעוררים בי צמרמורת. אמנם צמרמורת נעימה, כי הרוחק האסתטי עושה את שלו. בכלל, צמרמורת זה דבר נעים, אם מעיינים בזה.
התמונה המסיימת של הקליפ, כפי שתיארתי לעיל, היא ממש אנימציה של השורות הבאות:
"..והרחק לגובה, בנהימה מורעבת
עיר אשר עיניה זוהב מצופות
מתאדה בזעם, בתימרות האבן
של המגדלים והכיפות.."
שזה גם הבית המסיים של השיר "ליל קיץ"
יש לו עוד הרבה שורות כאלה, לאלתרמן, ביטויים ושירים, מאד יפים. שורות שבהן נדמה לך שהוא ראה שם גם רשע ומפלצתיות, אבל ברור שבעיניו לא זו היתה המהות בה"א הידיעה של העיר. כלומר: הוא ראה את המפלצת הזאת שרוב הזמן מסתתרת אי שם בתוך הביבים, אבל בניגוד ליוצר הקליפ הנ"ל, תמיד האמין (ה"פתי" הזה או "התם" בעיני עצמו) שסוף הטוב לנצח. ראה את האפשרות הרעה, אבל האמין בטובה. ואם לדקדק - האמין, באופן אקזיסטנציאליסטי קצת ברוח קאמי, לא ב"טוב" אלא ב-א-מ-ו-נ-ה בטוב. שרק בחסותה ( שוב: אם מעיינים בזה) הצמרמורת היא דבר נעים.
"שמרי נפשך, הלא טובות צופן הערב
ורק עוד אין לדעת ביד מי ואיך
הלא הרוח שאיננה מדברת
לא לחינם נוגעת בכתפך
באור ירח וחשמל העיר מוארת.
שמרי חייך, בינתך ,שמרי נפשך"
כמובן שאתם צודקים, וגם ה"טעות" במילה מוארת (בפתיל הקודם) היתה יכולה להזכיר לי את כל זה. כי אפשר גם כאן לחשוב שהכוונה היתה למוערת, בעי"ן. הרי העיר מוערת בשיר משמר, ביותר מדרך אחת. ביותר ממשמעות אחת. אבל בשורה הזאת אלתרמן בחר לכתוב מוארת. הסתפק בדמיון הצלילי פלוס הביטויים הטעונים: "אור ירח" ו"אור חשמל", והשאיר לבטנו של הקורא את הפרשנות. לי זה מתאים.
ולמי שמתעצל קצת, או שהבטן שלו תפוסה עכשיו בעיכול של מנה חומוס או צ'וריסוס או משהו כזה: הביטויים הללו טעונים למשל באור, אך גם בפוטנציאל של הערה, מהשינה בעיקר, אבל לא סתם, כי יש הרבה סוגים של שינה ממנה אלתרמן מנסה להעיר אותנו בשיריו. או שהן טעונות, הישויות האלה במתח בין סוגי האור שהן מקרינות, אור הירח למשל "מוער" (הופך לעירוני) באמצעות אור החשמל, ועוד ועוד.
וכמובן שלא במקרה גם בשיר משמר המילה פתי (או פתייה ואפילו: פתייה מאמינה) מופיעה בקונוטציה חיובית. בעלת משמעות מתהפכת ומתוחכמת, אך בסופו של דבר חיובית:
אמרי מנין לך,פתיה מאמינה
שהחיים נוצרו לא ללמדנו דעת,
כי אם נוצרו כדי ליטול את הבינה?
אמרי ,כיצד? מדוע? מי אמר לך זאת?
אמרי, מנין? מי גילה לך את הסוד?"
|
|
|
|
|
|
|
|
|