יש מלים שלא ניחא לך להימצא ביחידות עמהן אפילו שעה קלה. בעמדך אתן פנים אל פנים, באין המולת-לוואי, באין עד, מתחילה הדממה להעיק עליך כבגד זר. אתה מכיר את המלים הללו. עשירות הן והליכותיהן רחבות וקולן דשן ונדיבותן רבה. הן המפזרות זהב באסיפות העם. הן המחרפות נפשן בנאומים ובוויכוח. הן נשמת ההימנונים. הן היו ויהיו ודאי לעולם המצנאטים הגדולים של המלחמות והבריקדות. אין קץ לירושתן בעושר ובנעורים. אך בבואן אצלך לפתע, עייפות מנדיבות ומגבורה, חבוטות מרוב חיבוקים ולחיצות-יד, בעמדן בפתח לבדן – נדמה לך, כי הגיעו עד כיכר-לחם[...] הן מולכות עדיין ברחוב, אך בתחומנו מבודדים אנו אותן בסייגי ערמה וחדשנות וזהירות וכבוד מעושה, בכל האמצעים המכוונים להביאן, אם בגלוי ואם בהסתר, אם בפועל ממש ואם בדרך השאלה, אל הצינוק הנכון להן: אל בין ה מ ר כ א ו ת ה  ה כ פ ו ל ו ת.

נכתב בשנת  1938. מתוך הספר "במעגל" - הוצאת הקיבוץ המאוחד - תשל"ה