בן תשע־עשרה וחצי היה מתי כץ בנפלוֹ כחייל על גבול סוריה. במחברת זו כוּנסוּ שירים ראשונים שלו שהם מעכשיו גם שיריו האחרונים. ראשית הדרך וסופה עומדים כאן סמוכים זה לזה עד מורא, עד לבלי רווח ביניהם, ואף־על־פי־כן, בין זה לזה, אתה חש היטב את המרחקים הצפויים ואת הכוח הבוקע ואת הבגרות שכאילו מיהרה להקדים את הקץ וכך הגיעה במקומות רבים בשירים הללו אל מה שמעבר למרחק ולהבטחה, אל שלבי ודאוּת של הישג מפליא ומפתיע.

 

צרור־שירים זה, הגזר שחתם אותו בטרם עת אינו מרשה לשון מקובלת של הערכות־והסכמות ספרותיות, ובכל־זאת לא חסד של אמת אלא חוב של אמת אתה מקיים כלפי שירים אלה, בעמדך במפורש, בלשון של הערכה ספרותית דווקא, על אותם ברקים של התגלות שירית אמיתית המהלכים בתוכם ומעוררים בך מדי פעם את תחושת הפליאה וההתפעמות.