אז היתה שעת־לילה מאוחרת. שעה עמוקה מאוד. הזמן אשר נתעה לתוכה לא ראה מאומה בחושך. הלך בקצב, אבל שכח לספוֹר את צעדיו. עיגולי־אור מופלאי־דיוק ושווי־מרחק חלפו משני עבריו, כציוני־דרך מהוקצעים. הפנסים שילשלו את זקני החשמל שלהם על חזיהם, ואורם הישן נתעטף בגלימות־לילה. נחל־שמים שוצף־כוכבים קלח בין שני טורי הבתים ללא רעש כל־שהוא, כסרט קולנוע שנתאלם. הכביש והמדרכות שכבו, כלוט ובנותיו, רבי־חטא וקהי־שׂכל. הכל היה נטול רגש וחסר־תנועה. רק הזמן ונחל־השמים הלכו אי־אן. מלבדם הלך באותו רחוב גם בעל החטוטרת.

 

צעד. צעד. ועוד צעדים. גם הגיבן לא ספר אותם. כל אחד מהם נדרס ברגלו, כאשכול דשן, והדרך אשר עבר בה היתה זבת מיץ אדום. – אל אלוהים, חשב הגיבן, למה אני עושה זאת? ובחשבוֹ כן הישיר פניו תמיד קדימה, יען ירא להביט אחורנית. הרבה והרבה פעמים עבר ברחובות האלה, ומדי עברוֹ בהם נשא את משך הזרע. סבל ושמחה, קטנוּת וגודל־רוח, זכרונות וצפייה – את הכול הצמיחה לו המענית הזאת. גם גופו, אשר היה מקודם יפה וזקוף ועני, נבט פה בשדה. נבט והפריח מבין כתפיו את תרמיל החיים, את חטוטרת שימורי העבר.