במשך היום הראשון לרישום הערבים המבקשים לחזור את "הגדה המערבית" נחתמו בקשות ושאלונים של מאה אלף נפש.
 יחד עם ידיעה זו באו בעתונינו דבריו של יו"ר בית-הנבחרים הירדני שאמר כי "נהירה זו מעידה על תודעה לאומית ועל הכרת האחריות המפעמת את החוזרים". חוגים "יודעי-דבר" אצלנו מתיחסים, כמובן, בספקנות לאמירה זו, שכן יש סימנים כי אותה נהירה אינה רק פרי תודעה, אלא גם פרי לחץ חזק על הפליטים מצד ממשלת ירדן, לחץ ושיסוי שעוררו את ממשלתנו להחמיר את "הבדיקה הבטחונית".  ואף-על-פי כן אפשר לראות את הדברים גם מצד אחר, שאינו צד הבטחון בלבד. 
 רצוני לומר כי באותו יום שבו נרשמו מאה אלף ערבים לחזור אל השטחים שבשלטון ישראל, לא שמענו אפילו על מאה יהודים, או על עשרה יהודים, מיושבי ארצות-הרווחה שקמו להירשם לעליה ארצה. וזאת על אף העובדה שעם ישראל לא פסק מלהאמין ומלטעון, בכל שנות נדודיו בגולה, שיש לראותו כעם אשר גלה ממקום זה, המכוּנה כיום "הגדה המערבית".
 רצוני לומר כי אותם דברים שהצהיר יו"ר הפלאמנט הירדני בענין "תודעה לאומית והכרת האחריות", הם למעשה ניסוח ציוני מובהק והם רק דוגמא אחת מרבות לכך שבעמדתנו לגבי "השטחים המוחזקים" ויתרנו, למעשה, לערבים על עיקרי הטיעון הציוני והטרמינולוגיה של שיבת-ציון.  חוסיין מלך ירדן הטוען כיום קבל-עולם כי לא יוותר לעולם על חברון ובית-לחם יהודה ויריחו.  הוא הטוען כיום כי לא ישכח ולא יזנח אדמת-קודש זו שהיא חלק משלמותה של הממלכה ההאשמית – אף כי שלמות זו היא פיקציה שרירותית אשר הוותק שלה אינו מגיע אף לעשרים שנה – ואילו אנו, כנגד זה, מסתפקים בהצהרות כי על "עתידם" של שטחים אלה ידוּבּר בשיחות-שלום בינינו ובין הערבים, ואם נשמעים מתוכנו לפעמים דיבורים בנוסח אחר הם מעוררים מיד רתיעות והכחשות.

 

 פורסם גם בספר "החוט המשולש" הוצאת הקיבוץ המאוחד  1975