בין השאלות שעל הפרק עולה ומתלקחת מדי פעם מחדש, בימים אלה, גם מחלוקת הכותל-המערבי, שעיקרה דרישתם של החוגים החילוניים להוציא נכס זה מחזקתו הדתית ובעלוּתם של האדוקים, ולהתייחס אליו כאל ערך לאומי כללי.
 דרישה זו, כמה מטענותיה, – לענינים שבסדר וצורה – ראויות להישמע, אך יש בה פגם עיקרי אחד, המערער אותה מיסודה: היא מתעלמת מטיבו של המקום שבו מדוּבּר.
 הכותל המערבי, כך טוענים אנו, החילוניים, יקר וחשוב לנו לא מטעמי מסורת דתית ומשום כך אין שומרי-מצוות רשאים לכפות עלינו בתחום זה מנהגים ותקנות.
 ובכן, לענין זה יש להזכיר קודם-כל דבר אחד: מהותו של מקום או של ערך אינם נקבעים על-פי היחס אשר חוג זה או אחר מתיחס אליו או על-פי מאזן-כוחות של רוב ומיעוט.  הכותל המערבי, שלא כמצדה, ולא כחורבות קיסריה או תל מגידו, עיקרו אינו בכך שהוא קשור בקורותיהן של מלחמות היהודים, או של תולדות המלוכה, או של אמנות הבנייה.  עיקרו בכך שהוא קשור בשרשיה ותמציתה של הדת היהודית.  הוא שריד של מקום תפילה, שריד של הנעלה בסמלי ייחודה וכוחה של האמונה.  יתר-על-כן, כל פעם שזכרו של כותל זה מתגלה בספרי הקורות, אין משמעותו זו סרה מעליו ואין בה שינוי ותמורה. כך עד עצם היום הזה.  התוכן הדתי הוא העומד גם כיום אחר כתלנו, מציץ מן החרכים.
 משום כך –  ובעיקר משום שהכותל המערבי הוא מקום תפילה של ישוּת דתית קיימת, ולא שריד של אמונה שנעלמה ואיננה – אין אחיזתם של החוגים הדתיים כאן אחיזה מופרכת, אלא היא ענין של שייכות טבעית, המסתברת מאליה.

 

 פורסם גם בספר "החוט המשולש" הוצאת הקיבוץ המאוחד  1975