עמידתנו ביהודה ובשומרון, בגולן ובסיני, באה לנו  מכוחה של המלחמה. היא הביאה אותנו אל חבלי־ארץ אלה וכל עוד רעמו התותחים היה ברור שאין דרך אחרת ואין צדק אחר. עכשיו נדמו הקרבות הגדולים ועם היות הנצחון לעובדה עולים סביבו ומתוכו עניני היומיום הדורשים תשובה ובעיות היסוד החדשות שהזמן גרמן. המלחמה, והנצחון עצמם, שמהם צמח המצב החדש שאנו עומדים בו, נשארו מחוץ לנימוקים ולטעמים הקובעים את הוויכוח הפנימי בשאלות שעל הפרק, ובמידה שהם משתלבים בו, הריהם משמשים, בידי בעלי־תוכחה רבים וכן טובים, רק כעדות לשלילה, כלומר להיותנו בבחינת כובשים שזכו מהפקר המלחמה, עם כל המשתמע מכך להבא.
 השורות שלהלן לא תדברנה משום כך לא על צידוקי בטחון לגבולות החדשים ולא על נימוקים מדיניים, ולא על מחירו של השלום. כוונתי לעמוד כאן בקצרה רק על אותו עיקרון מוסרי הנהפך לקאריקאטורה בידי בעליו שעה שהם נוקטים בוויכוח הציבור הנטוש בשעה זו את עמדת המוכיחים הטוענים מעל דוכניהם שמאחר שחדרנו לשטחים אלה של יהודה והשומרון והסיני והגולן בדרך המלחמה, הרי שאין זו אלא אוֹקוּפּאציה צבאית, מדכאה ומשעבדת.

 

פורסם גם בספר "החוט המשולש" הוצאת הקיבוץ המאוחד  1975