בזמן האחרון – לנוכח אפסוּת סיכויי התיווּך של שליח או"ם, בין מדינת ישראל ובין מדינות ערב, ולנוכח התקשחות עמדתה של ממלכת עבר־הירדן – החלה המחשבה המדינית שלנו תוהה על אפשרויות הֶסדר עם הגורם הערבי הפלשתיני.
 תוך כדי כך מנצנצת בעתונינו יותר ויותר הנוסחה הגורסת, כי ארץ־ישראל שייכת לשני העמים, העם היהודי והעם הערבי של פלשתינה.
 נוסחה זו, שהיתה לפני כמה עשרות שנים נקודת־מוצא לבעלי הפתרון הדוּ־לאומי, הוסיפה להתקיים כשהיא נתוקה ממסקנות של הלכה־למעשה. היא כאילו עברה מן הרובד המדיני אל הרובד המוסרי ונעשתה רוֹוחת בהרבה חוגים, כביטוי לעקרון הצדק שעליו ראוי לבסס את קיומנו בארץ, אף כי ספק הוא אם כל המשתמשים בה עומדים כראוי על תוכנה האמיתי ועל המשתמע ממנה.
 ראוי איפוא להקדים ולומר כי נוסחה זו, שעה שהיא משייכת את ארץ־ישראל לשני העמים, פירושה לא רק שוויון זכויותיהם האזרחיות של תושבי הארץ, היהודים והערבים, לגבי החוקר והמשפט, או חופש־האמונה, או הבעלוּת הפרטית על נכסים וקרקעות ושאר חירויות. נוסחה זו עיקרה ברובד אחר לגמרי. פירושה היא שהעם היהודי והעם הערבי הפלשתיני הם גופים שווי־זכויות לגבי הבעלות המדינית על הארץ, ובפירוש על כל ארץ־ישראל כולה, עם כל המשתמע מכך לגבי שלטון וריבונות לאומית.