מה שמתרחש כיום בין ישראל ובין מדינות ערב מוגדר, כידוע, בשפת המדיניות העולמית, כ"הסכסוך הישראלי־ערבי".
 ובלשון הטרקלין החברתי הישראלי: "הקונפליקט".
בימי המתח שלפני מלחמת־ששת הימים כאילו נבקעה לזמן־מה קליפתו של סכסוך זה, ודעת־הקהל בעולם חדלה למשך זמן־מה לראות את שני הצדדים המעורבים בו כגורמים שווי־אחריות ושווי־צדק. לזמן־מה ניגלו עיקריו של סכסוך זה כעמידה של מעטים נגד רבים, של נצורים נגד הקמים עליהם לכלותם, של נאחזים בכברת־ארץ, שהיא נחלה ראשונה ותקווה אחרונה, לעומת נחשול של תאוות־השמד אשר חבורת שליטים ערביים עמדה להפכו לשטפון.
ברור שאילו נסתיימה מלחמת־ששת־הימים לא כפי שנסתיימה, היתה צדקתה של ישראל מתקיימת לעד, והצד הישראלי היה יוצא זכאי מלפני האומות, לאחר צאתו מן העולם.
אלא שהנצחון במלחמת־ששת־הימים שיבש, כידוע, את הדברים. "הסכסוך" הלך ונסגר שוב על קליפתו, והבדלי צדק או עוולה שבין הצדדים נעשו שוב ענין שאינו קובע.
יתר־על־כן, מכאן ואילך נעשה הסכסוך, יותר מאשר בכל שנות קיומו, למפגע בינלאומי, אשר ככל שהוא מתמשך כך הוא גורם טרדות אף לדורשי טוב, כגון לארצות־הברית ביחסיה עם עמי ערב, או לבריטניה בענין חסימת התעלה.
הצורך לפתור את הסכסוך הולך ונהפך על־ידי כך לתכלית בפני עצמה, ואילו הפרטים, דרכי־הפתרון ומידת הצדק או העוולה לגבי צד זה או אחר נתפסים כענינים שהעמידה עליהם מסתברת יותר ויותר כטפל לעיקר, ולא רק כטפל אלא אף כמכשול בדרך אל העיקר.
שלב מסוכן זה דומה שאנו עומדים כבר בתוך תוכו.